עניני גמילות חסדים / פרק ז
דבר מצוי הוא, כשפוגש אדם את חבירו ברחוב, והלה מבקש ממנו הלואה קטנה, דוחהו בתירוצים שונים, כגון שאין לו ממון עליו ומתעצל לשוב לביתו, או שיאמר לו שאין לו כסף קטן ואינו רוצה לפרוט שטר גדול, או שדוחהו שילך לפלוני שבודאי ילוונו, וכדומה. ואף אם הלה מפציר בו עד שמתרצה לחזור לביתו או לפרוט את השטר הגדול, עושה כן בקושי ובצער ושלא בשמחה כלל. אך יתבונן האדם, אילו היה פוגשו חבירו בשוק ומציע לו עיסקא טובה שיכול להרויח על ידה ממון רב, האם היה מתעצל לשוב לביתו, או לפרוט שטר גדול, או שמא היה אומר לו שילך לפלוני שבודאי ישמח לעשות עיסקא זו? הרי ברור שהיה ממהר לביתו ולא מתעצל כלל כדי להרויח את הרווח שבעיסקא זו, ובודאי שלא היה מציע לו שיתן לאדם אחר לזכות בעיסקה זו. וכל שכן כשבא אדם לזכות את חבירו במצוה זו של גמילות חסדים, צריך לשמוח שמחה מרובה שהזדמן לידו עסק טוב כזה של קיום מצות עשה דאורייתא, שאין קץ למתן שכרה.
