פסקי הלכות, מסכת מגילה, פרק שני (ב) ופרק שלישי (א)
פסקי הלכות על פי הרי"ף – מסכת מגילה, פרק שני (ב)
(פסקי ההלכות על פי שיטת הרי"ף. במקומות מסוימים יש מחלוקת ראשונים בדבר, ולענין הלכה למעשה יש לשאול מורה הוראה)
כא. בין אנשים ובין נשים יכולים לקרוא את המגילה ולהוציא את השומעים ידי חובתם, אבל חרש שוטה וקטן אינם יכולים להוציא אחרים ידי חובתם.
כב. קריאת המגילה של היום זמנה מהנץ החמה, ובדיעבד אם קרא מעלות השחר, יצא.
כג. וכן ברית מילה, טבילת טמא ביום השביעי, הזאת אפר פרה אדומה וטבילת שומרת יום, זמנם מהנץ החמה, ובדיעבד מעלות השחר.
כד. אלו הן מצוות הנעשות ביום, וזמנן כל היום: קריאת המגילה, קריאת ההלל, תקיעת שופר בראש השנה, נטילת לולב, תפילת מוסף, וידוי פר הבא על חטא כהן גדול או ציבור, וידוי מעשר שלאחר ביעור מעשר שני, וידוי הכהן הגדול ביום הכפורים על הפר ועל השעיר המשתלח, סמיכת הבעלים על הקרבן לפני הקרבתו, שחיטת הקרבן, הנפת החזה של קרבן שלמים, הנפת מנחת העומר, הגשת המנחה למזבח, קמיצתה, הקטרתה. מליקת העוף. קבלת הדם מהקרבן, הזייתו על המזבח. השקאת סוטה במים המרים, עריפת עגלה, טהרת מצורע בהבאת ציפורים.
כה. אלו הן המצוות הנעשות בלילה, וזמנן כל הלילה: קצירת העומר, ספירת העומר, הקטרת חלבים ואיברים של קרבן התמיד של בין הערביים.
פסקי הלכות על פי הרי"ף – מסכת מגילה, פרק שלישי (א)
א. מעלים בקודש, ואין מורידים, ולכן המוכר דבר שבקדושה יכול לקנות בדמים אלו רק דבר קדוש כמותו, או קדוש יותר ממנו, אך לא דבר שקדושתו פחותה. ואפילו בשארית הדמים אסור לקנות דבר שקדושתו פחותה, אלא אם כן התנו על כך שבעה טובי העיר במעמד אנשי העיר.
ב. סדר דרגות הקדושה בדברים השייכים לציבור: בית כנסת, ארון קודש לספר תורה, מטפחות של ספר תורה, ספרי חומשים נביאים וכתובים, וספר תורה, שהוא הקדוש ביותר.
ג. רחובה של עיר, הגם שמתפללים שם לעיתים, כגון בתעניות ומעמדות, אין בו קדושה כלל.
ד. ההיתר למכור בית כנסת הוא רק בכפרים, שבית הכנסת משמש רק את דרי הכפר ונחשב כרכוש פרטי, אבל בית כנסת שבעיר גדולה נחשב הוא כשייך לכל ישראל שבכל העולם, ואין בני העיר רשאים למוכרו [אפילו אם אינם מורידים את קדושת דמיו]. ואם יש שם אדם חשוב, שכל הבאים לשם באים מחמתו, ניתן למוכרו על דעתו.
ה. אם מוכרים את בית הכנסת שבעה טובי העיר במעמד אנשי העיר, יכולים לעשות כן אפילו על דעת להשתמש בדמים לדברי חול.
ו. כשרוצים לבנות בית כנסת חדש במקום הישן, יש לבנות תחילה את החדש ואחר כך לסתור את הישן, ולא להיפך. אמנם אם יש חשש סכנה ומפולת בישן, מותר לסותרו תחילה ואחר כך לבנות את החדש.
ז. אסור להשכיר או למשכן בית כנסת, כיון שקדושתו נשארת עליו, ובינתיים משתמש בו השוכר או המלוה שימושי חול. והוא הדין בלבינים שהיו בנויות בבית הכנסת והוציאום משם, שאסור להלוותם או למשכנם. אבל לבינים חדשות, שעדיין לא השתמשו בהם לבניית בית כנסת, מותר להלוותם, כיון שעדיין לא חלה עליהם קדושה.
ח. שבעה טובי העיר, במעמד אנשי העיר, רשאים גם לתת במתנה את בית הכנסת, כיון שאם עשו כן בודאי היתה להם מאותו אדם טובת הנאה השוה ערך זה, והרי זו כמכירה.
ט. תשמישי מצוה, כגון סוכה, לולב, ציצית ושופר, מותר להשליכם לאשפה לאחר שהשתמשו בהם למצוותם.
י. תשמישי קדושה, כגון ארגזים המיוחדים לשמירת ספרי תורה תפילין ומזוזות, ונרתיקיהם, ורצועות של תפילין, ותיבה שמניחים עליה את ספר התורה בעת הקריאה בו, יש לגונזם לאחר השימוש בהם.
יא. ארון קודש שנשבר, מותר לעשות משבריו ארון קודש קטן יותר, אך אסור לעשות ממנו תיבה שמניחים עליה את ספר התורה בעת הקריאה, כיון שזו הורדה בקדושתו.
יב. תיבה שמניחים עליה את ספר התורה בעת הקריאה, שנשברה, מותר לעשות ממנה תיבה קטנה, אך אסור לעשות ממנה מדרגה לכסא זה, שזו הורדה מקדושתה.
יג. יריעה שפורסים על ארון הקודש, ולפעמים פורסים אותה על התיבה ומניחים עליה את ספר התורה, דינה כתשמיש קדושה, וטעונה גניזה.
יד. מטפחות של ספרי תורה שהתיישנו ובלו, עושים מהם תכריכים למת מצוה, וזו היא גניזתם.
טו. ספר תורה שבלה, גונזים אותו בכלי חרס השומר עליו, סמוך לתלמיד חכם ששנה הלכות, גם אם לא שימש תלמידי חכמים.
טז. מותר לשנות בית כנסת ולעשותו בית מדרש, שקדושתו גדולה יותר. אך אסור לשנות בית מדרש לבית כנסת, שקדושתו פחותה.
יז. מותר להניח ספר תורה על גבי ספר תורה, חומשים נביאים וכתובים. אבל אסור להניח ספרי חומשים נביאים וכתובים על גבי ספר תורה.
יח. אין מוכרים ספר תורה אפילו אם עושה כן כדי לקנות בדמיו ספר חדש.
יט. מותר למכור ספר תורה כדי ללמוד תורה או כדי לישא אשה.
כ. אסור למכור ספר תורה אפילו אם אינו צריך אותו, כגון שיש לו כמה ספרים.
כא. אפילו אדם שאין לו מה לאכול, אם מכר ספר תורה, או שמכר את בתו לאמה, אינו רואה סימן ברכה מאותם מעות לעולם.
כב. אם גבו מעות מהציבור כדי לקנות דבר שבקדושה, ונותר ממון שלא הוצרכו לו, מותר להשתמש בשאר אפילו לצורכי חולין.
כג. בני עיר אחת שהלכו לעיר אחרת והתחייבו שם על צדקה, נותנים אותו מיד לגבאי של העיר שהם נמצאים בה, מפני החשד, וכשעוזבים את העיר מחזיר להם הגבאי את הכסף ונותנים אותו לעניי עירם. אמנם אם יש שם תלמיד חכם העוסק בצרכי הציבור, משאירים את כספי הצדקה בידו, ואינם נוטלים אותם לעירם.
כד. אדם יחיד שהלך לעיר אחרת והתחייב שם על צדקה, נותן אותה לעניי אותה העיר, ולא לעניי עירו.
כה. מותר למכור תשמישי קדושה של רבים אפילו ליחיד ואין זה נחשב כהורדה בקדושתם.
כו. מותר למכור בית כנסת לכל צורך שהוא, מלבד בית המרחץ, בית עיבוד עורות, בית הטבילה ובית הכסא.
כז. בית כנסת שחרב נשאר בקדושתו, ולכן אין משתמשים בו לצורכי חול, כגון הספד של אדם רגיל, הכנת חבלים, פריסת מצודות ושטיחת פירות על גגו, ואין עוברים דרכו כדי לקצר את הדרך.
כח. אם עלו בו עשבים אין לתולשם, כדי לגרום עוגמת נפש לרואים זאת, שמא יתעוררו לבנותו מחדש.
כט. מותר להטיל מים בתוך ארבע אמות של המקום שהתפלל בו, אך הנהגה טובה שלא לעשות כן.
ל. בתי כנסיות ובתי מדרשות, אין נוהגים בהם קלות ראש, אין אוכלים ואין שותים בהם, אין מתקשטים בהם ואין מטיילים בהם, אין נכנסים לתוכם מפני החום או מפני הגשמים.
לא. ומותר להספיד בהם תלמיד חכם, שמתאספים רבים לצורך כך, ומטאטאים ושוטפים אותם כשהם מיושבים. אמנם בחורבנם משאירים אותם כמות שהם, וצומחים בהם עשבים, כדי שתיגרם עוגמת נפש לרואים זאת, ויתעוררו לבנותם מחדש.
לב. בית כנסת העשוי על תנאי שיוכלו לעשות בהם צורכי ציבור, מותר להאכיל שם עניים, וכן תלמידי חכמים הלומדים שם מותרים לאכול ולישון שם בשעת הדחק, אך אסור לנהוג שם דברים של קלות ראש, כגון חשבונות של דברי חול.
לג. תלמידי חכמים רשאים להשתמש בבית המדרש לכל צרכיהם.
(ספר יוחסין)
