פסקי הלכות על פי הרי"ף – מסכת ביצה, פרק ראשון
(פסקי ההלכות על פי שיטת הרי"ף. במקומות מסוימים יש מחלוקת ראשונים בדבר, ולענין הלכה למעשה יש לשאול מורה הוראה)
א. ביצה שנולדה ביום טוב, ואפילו מתרנגולת העומדת לשחיטה, אסורה באכילה עד מוצאי יום טוב.
ב. השוחט תרנגולת ביום טוב, ומצא במעיה ביצים גמורות, מותר לאוכלן ביום טוב עצמו.
ג. איסור השהיית חמץ או שאור בפסח, שיעורם בכזית.
ד. ביצה שנולדה בשבת הסמוכה ליום טוב, או ביום טוב הסמוך לשבת, אסורה בשני הימים.
ה. ביצה שנולדה ביום טוב, מותרת באכילה למחרת, ביום טוב שני של גלויות.
ו. ביצה שנולדה ביום טוב ראשון של ראש השנה, אסורה גם ביום השני.
ז. ביצה שנולדה בשבת או ביום טוב, אסורה אפילו בטלטול לצורך שימוש אחר, כגון לסמוך בה כרעי המיטה, אבל מותר לטלטל עבורה כלי של היתר, כגון לכפות עליה כדי שלא תישבר.
ח. ביצה שיש ספק אם נולדה בשבת ויום טוב או ביום חול, אסורה.
ט. ביצה שנולדה בשבת או ביום טוב, האסורה באכילה ובטלטול, אפילו אם התערבה באלף ביצים של היתר, כולן אסורות.
י. ענפי דקל שנשרו מהעץ בשבת, אסורים בשימוש ביום טוב שחל ביום ראשון.
יא. עצי דקל שנשרו מהעץ ביום טוב, אסורים בשימוש בו ביום. ואם נפלו מעצמם לתוך התנור, רשאי להוסיף עליהם עצי היתר מרובים, ומסיקם, ומותר להפך בכולם, כיון שעצי האיסור בטלים ברוב.
יב. דבר האסור מן התורה, אסור לבטלו לכתחילה ברוב, אך דבר האסור רק מדרבנן, מותר לבטלו ברוב.
יג. בכל הימים טובים, נוהגים בארץ ישראל יום אחד ובחוץ לארץ יומיים, מלבד ראש השנה שאף בארץ ישראל נוהגים יומיים.
יד. יהודי שמת ביום טוב, יעסקו גויים בקבורתו. אך אם מת ביום טוב שני, ואפילו ביום טוב שני של ראש השנה, מותר ליהודים לעסוק בקבורתו, ואפילו אם אין חשש בהשהייתו למוצאי שבת, והתירו חכמים לגביו את כל האיסורים, ואפילו לחתוך בד לתפירת תכריכיו, או לחתוך הדסים ולהניח על מיטתו.
טו. יום טוב ראשון שחל ביום חמישי, מותר להניח בו עירוב תבשילין כדי להתיר את הבישול וההכנה מיום שישי, שהוא יום טוב שני, לצורך שבת. אך אם היה זה יום טוב של ראש השנה, אין להניח ביום הראשון עירוב תבשילין.
טז. אפרוח שנולד ביום טוב, מוקצה הוא, ואסור באכילה. אך עגל שנולד ביום טוב, מותר הוא באכילה ואינו מוקצה, כיון שהיה ראוי להיות ניתר לאכילה בשחיטת אמו, וכדין בן פקועה.
יז. השוחט תרנגולת ביום טוב, ומצא בה ביצים גמורות, מותר לאוכלן אפילו בו ביום.
יח. השוחט תרנגולת, ומצא בה ביצים המחוברות עדיין בגידין, אסור לאוכלן בחלב. אך אם אינן מחוברות כלל, מותר לאוכלן בחלב.
יט. ביצה שיצאה רובה מגוף התרנגולת בערב יום טוב, אף שחזרה לגופה ונולדה לגמרי ביום טוב, מותרת היא באכילה בו ביום.
כ. הבודק בקן התרנגולת בליל יום טוב ולא מצא שם ביצה, ולפני שהאיר היום מצא שם ביצה, אם יש עמה תרנגול זכר, הביצה מותרת, כיון שבודאי יצאה רובה בערב יום טוב, אלא שחזרה לגופה. ואם אין עמה זכר, הביצה אסורה.
כא. לא ישחוט אדם ביום טוב חיה או עוף, שדמם טעון כיסוי, אלא אם כן יש לו עפר מוכן מערב יום טוב לכיסוי הדם, שאינו מוקצה.
כב. כמו כן אפר כירה מעצים שנשרפו בערב יום טוב, אינו מוקצה. וכן אפר כירה מעצים שנשרפו בו ביום, ועדיין יש בו רמץ חם הראוי לצלות בו ביצה, אינו מוקצה, ומותר לשחוט חיה או עוף על דעת לכסות בו את הדם.
כג. אם עבר האדם ושחט בלא שיהיה לו עפר או אפר כירה, ויש לו יתד הנעוצה בעפר תיחוח, יעקרנה עם העפר ויכסה בו את הדם.
כד. וכן אם יש לו עפר שהכניס מערב יום טוב לגינתו או חורבתו כדי להשתמש בו, וייחד לו קרן זוית שהוא מונח בו, אינו מוקצה.
כה. אסור לשחוט את הכוי [שהוא ספק חיה ספק בהמה] ביום טוב, ואם שחטו לא יכסה את דמו, אפילו אם יש לו עפר מוכן, אלא ימתין למוצאי יום טוב ואז יכסנו.
כו. חֵלֶב הכוי אסור באכילה מספק, שמא הוא מין בהמה.
כז. השוחט ביום טוב בהמה וחיה או בהמה ועוף והתערבו דמיהם, אם יכול לכסות את כל הדם בפעם אחת, יכסה. ואם אינו יכול, אסור לכסותו ביום טוב, כדי שלא לטרוח טירחא שאינה של מצוה.
כח. השוחט עוף בערב יום טוב ולא כיסה את דמו, אסור לכסותו ביום טוב. וכן הלש עיסה בערב יום טוב ולא הפריש ממנה חלה, אסור להפריש ביום טוב, ואין מפרישים תרומות ומעשרות ביום טוב, כיון שהיה יכול לעשות זאת מערב יום טוב.
כט. עיסה שנילושה ביום טוב, מותר להפריש ממנה חלה בו ביום.
ל. מותר לטלטל ביום טוב סולם של שובך, המיוחד להורדת גוזלים, אפילו משובך לשובך. אך סולם רגיל, אסור.
לא. אווזים, תרנגולים ויונים ביתיות, מותר לשחוט ביום טוב אף ללא הזמנה כלל, אך עופות שובך וכדומה שאינם עומדים לשחיטה צריך להזמינם מערב יום טוב, ואין צריך מעשה, אלא עומד האדם בערב יום טוב ואומר שיטול גוזלים מסוימים מן השובך, ודי בכך.
לב. אם זימן לשחיטה גוזלים שחורים ולבנים, כל מין במקומו, וכשבא ביום טוב מצא לבנים במקום שחורים ושחורים במקום לבנים, או שהזמין שנים ומצא שלשה, או שזימן גוזלים שבתוך הקן ומצא גוזלים מחוץ לקן, אם יש שובכים נוספים בתוך חמישים אמה, חוששים שגוזלים אלו באו משם, וכיון שאינם מזומנים, אסורים ביום טוב. ואם אין שובכים נוספים, אנו מניחים שהתחלפו מקומותיהם, והם הגוזלים שהזמין, ומותרים.
לג. אם זימן שלשה גוזלים ומצא שנים, בכל מקרה הרי הם מותרים, מאחר ואנו מניחים שאחד מהמזומנים פרח, והשנים שנשארו הם מהמזומנים.
לד. 'עלי' [-לוח עץ גדול שכותשים עליו חיטים] הרי הוא כלי שמלאכתו לאיסור ומוקצה הוא ביום טוב, אך אם צריך אותו האדם כדי לחתוך עליו בשר, מותר ליטלו ביום טוב.
לה. השוחט בהמה ביום טוב, רשאי להניח את עורה במקום דריסת רגלי בני אדם, כדי שלא יפסיד האדם את העור, וימנע מלשחוט בהמות לכבוד יום טוב.
לו. הרוצה למלוח את עור הבהמה ביום טוב כדי שלא יתקלקל, רשאי למלוח על גביו את הבשר, ואגב כך יימלח העור, ובלבד שימלח את הבשר לצורך צלי, שזו מליחה מועטה, ולא לצורך בישול בקדירה. וכן רשאי למלוח כל חתיכת בשר על גבי חלק אחר של העור, כדי שימלח כולו.
לז. חַלָבִים של בהמה, האסורים באכילה, אסור למולחם, להפכם, ואף לא לשוטחם ברוח, ביום טוב.
לח. רשאי אדם למלוח כמה חתיכות בשר בבת אחת אף שאינו צריך אלא לאחת, כיון שהכל נעשה בפעם אחת. וכן רשאי להערים ולמלוח כמה חתיכות בשר, אפילו בזו אחר זו, הגם שאינו צריך אלא לאחת, באופן שאחר מליחת כל חתיכה נמלך בדעתו ואומר שרוצה חתיכה אחרת, המובחרת ממנה.
לט. חנות העשויה מִקּוּפָּה שאינה מחוברת לקרקע, וסגורה בתריסים, רשאי בעליה לסלק את תריסי החנות ביום טוב כדי למכור מאכלים לצורך היום, כיון שאין בנין וסתירה בכלים. ואם הקופה נמצאת ברשות הרבים, ואם נאסור עליו לסוגרה יחשוש מגנבים ולא יפתחנה כלל, התירו לו משום שמחת יום טוב אף להחזיר את התריסים למקומם, ובתנאי שצירי התריסים אינם קבועים בצד, אלא באמצע. [אך אם הם קבועים בצד אסור מדרבנן להחזירם, שמא יבוא לתוקעם בחוזק או על ידי מסמר]. אבל כשהחנות בתוך רשותו ואין חשש גניבה, לא התירו לו להחזיר את התריסים למקומם ביום טוב.
מ. כיון שהותרה ביום טוב מלאכת הוצאה לצורך אוכל נפש, הותרה היא אף לכל צורך אחר, הגם שאין בו צורך אוכל נפש. אבל דבר שאין בו צורך כלל, אסור להוציא.
מא. כהן שיש רטיה על ידו, ובא לעבוד במקדש בשבת, מסירנה כדי שלא תחצוץ, ורשאי להחזירה לאחר העבודה.
מב. אסור לצאת ביום טוב מחוץ לתחום, והרוצה לצאת צריך להניח עירובי תחומין.
מג. מותר לטלטל ביום טוב בחצרות ובמבואות, אף ללא עירובי חצרות ושיתופי מבואות. אבל יום הכפורים דינו כשבת, וצריך עירוב חצרות ושיתוף מבואות.
מד. מותר להוליך ביום טוב מתנות כהונה לכהן, ואפילו תרומה, בין שהופרשו בו ביום ובין שהופרשו מערב יום טוב, כיון שיש בכך צורך לכהן.
מה. מותר ביום טוב לשפשף בידים גרעיני תבואה ולהסיר את קליפתם הדקה, וכן מפרכים בידים את הקטניות להסיר קליפתם, כיון שאין זו דרך עשיית מלאכה זו.
מו. מותר לכתוש ביום טוב תבלינים ללא שינוי כלל [כיון שאם היו כותשים אותם מערב יום טוב היה טעמם פג], ואילו מלח יש לכתוש בשינוי אחד, כגון במדוך של עץ, או שיטה את המכתשת וכדומה.
מז. בארץ ישראל, שיש חיטים יפות, וגם אם יכתשו אותם מערב יום טוב לא יפוג טעמם, ולכן אסור לכותשם ביום טוב. אבל בחוץ לארץ מותר לכתוש ביום טוב עצמו, ובשינוי אחד, כגון במכתשת קטנה.
מח. ביום טוב מותר לברור לצורך האכילה, ואפילו בכלים המיוחדים לברירה, ואפילו פסולת מתוך אוכל, ואם הטירחא בהוצאת הפסולת גדולה, אפילו כמות הפסולת קטנה, לא יטרח טירחא מרובה אלא יוציא את האוכל.
מט. אף שמותר לברור ביום טוב בכלי, אך לא יברור בכלים המיוחדים לברירת כמות גדולה, כיון שנראה כטורח ליום חול.
נ. מותר לאדם לשלוח לחבירו ביום טוב אפילו דברים שאינם ראויים לאכילה מיד, אם ניתן להכשירם לאכילה בו ביום, כגון בעלי חיים וסלתות וקטניות. אבל אסור לשלוח תבואה, כיון שאינה ראויה לאכילה ללא טחינה, ואסור לטחון ביום טוב.
נא. מותר לשלוח ביום טוב לחבירו בגדים וכלים הראויים לשימוש ביום חול, אפילו שאינם ראויים ליום טוב עצמו, וכגון תפילין, אם אינם צריכים תיקון נוסף שאסור לעשותו ביום טוב. אבל אסור לשלוח דבר הצריך תיקון, כגון מנעל שאינו תפור או שאינו צבוע.
נב. מותר לשלוח אפילו בגד שיש בו שעטנז, אם מותר להשתמש בו, כגון בגד קשה המשמש כסוליה לנעל או כתיק, שאין דרך להתחמם בו ואין בו איסור כלאיים.
נג. גם דברים המותרים בשליחה, לא ישלחם על ידי שורה של שלש בני אדם או יותר, שנראה כמוליכם למכור בשוק.
נד. בגד שעטנז, האסור בלבישה, מעיקר דין התורה מותר לשבת או לשכב עליו, אך חכמים גזרו בכך איסור מחשש שייכרך על בשרו חוט של שעטנז באופן שיחמם את מקומו. ואפילו עשר מצעות זו על גב זו וכלאיים ביניהם, אסור לישן עליהם.
נה. אסור להשתמש בבגד כלאיים בתורת וילון, כיון שֶׁהַשַּׁמָּשׁ מתחמם כנגדו.
נו. בגד שיש בו חוט של כלאיים, אסור למוכרו לגוי, מחשש שיחזור וימכרנו ליהודי, והלה ישתמש בו בלא ידיעה שיש בו חוט אסור. וכן לא יעשנו מרדעת לחמורו, מחשש שלאחר זמן יחתוך ממנו חתיכה ויתפרנה בבגדו. אבל מותר לעשותו תכריכים למת.
נז. בגד שאבד בו חוט של כלאיים, מן התורה מותר ללובשו [כיון שאינו שוע טווי ונוז], ורק חכמים גזרו בכך איסור, אך הקילו בזה שאם צובעו ואין ניכר שינוי באחד החוטים, יש לתלות שנשר אותו החוט. וכן אם ניתק את אותו חוט ואינו יודע אם התנתק לגמרי או לא, מותר ללובשו.
(ספר יוחסין)
