פסקי הלכות על פי הרי"ף, מסכת יבמות, פרק שלשה עשר (ה) ופרק ארבעה עשר
(פסקי ההלכות הם ציטוט מלשון הרמב"ם על ההלכות שנלמדו השבוע ברי"ף. במקומות מסוימים יש מחלוקת ראשונים בדבר, ואין לסמוך על הדברים למעשה)
פסקי הלכות על פי הרי"ף – מסכת יבמות, פרק שלשה עשר (ה)
לז. הבת מיום לידתה עד שתהיה בת שתים עשרה שנה גמורות היא הנקראת קטנה ונקראת תינוקת, ואפילו הביאה כמה שערות בתוך הזמן הזה אינן אלא כשומה, אבל אם הביאה שתי שערות למטה בגוף במקומות הידועות להבאת שיער והיא מבת שתים עשרה שנה ויום אחד ומעלה נקראת נערה. (אישות, פ"ב ה"א)
לח. וכן היבמה הקטנה אם רצה היבם ליבם אותה מיבם אבל אינה חולצת עד שתגדיל ותבדק, ואפילו נבעלה אחר שתים עשרה שנה אינה חולצת עד שתבדק וימצאו בה הסימנין. (יבום, פ"א הי"ז)
לט. לא ענש הכתוב קטן שלא בא לכלל המצות, וכן איש שגדל והרי הוא ברשות עצמו אינו נסקל מפני שגנב ואכל ושתה אכילה זו המכוערת, הא כיצד מפי השמועה למדו שאין דין זה אלא בבן שלש עשרה שנה ויום אחד שהביא שתי שערות עד שיקיף כל הגיד ואחר שיקיף השיער כל הגיד הרי הוא ברשות עצמו ואינו נסקל. (ממרים, פ"ז ה"ה)
מ. ועד מתי הבת ממאנת כל זמן שהיא קטנה, עד שתהיה נערה או עד שיודע שהיא אילונית, במה דברים אמורים בשלא בא עליה הבעל אחר שנעשית בת שתים עשרה שנה ויום אחד, אבל אם הגיעה לזמן הזה ונבעלה הואיל והבעילה קונה מן התורה כמו שבארנו הרי זו אינה ממאנת ואינה צריכה בדיקה למיאון שחזקתה שהביאה סימנין. (גירושין פי"א ה"ד)
מא. שתי שערות אלו צריכות שיהיו במקום הערוה, ובית הערוה כולו מקום סימנין בין למעלה בין למטה בין על איברי הזרע עצמן, וצריכות להיות במקום אחד, ושיהיה בעיקרן גומות, ואפילו שתיהן בגומה אחת הרי אלו סימן. נמצאו שתי גומות זו בצד זו ואין בהן שיער הרי אלו סימן, חזקה אין גומה בלא שיער ושערות היו בהן ונשרו. (אישות, פ"ב הי"ז)
מב. וצריך שישאר מן המאדים כדי שינטל בזוג שכל שערה שאינה ניטלת בזוג הרי היא כאילו אינה, לפיכך אם היו בה שתי שערות לבנות או שחורות שאינן נלקטין בזוג הרי זו כשירה. (פרה אדומה, פ"א ה"ד)
מג. שיער לבן שהוא סימן טומאה בצרעת אין פחות משתי שערות, וכמה יהיה אורכן כדי שיהיו ניטלות בזוג, היתה אחת ארוכה ואחת קצרה משיעור זה, או אחת שחורה ואחת לבנה, או אחת מלמטה ונחלקה מלמעלה, ונראית כשתים, או שהיה עיקרן משחיר וראשן מלבין הרי זה טהור, היה עיקרן מלבין וראשן משחיר אף על פי שהלבן כל שהוא טמא. (טומאת צרעת, פ"ב ה"א)
מד. שתי שערות האמורות בבן ובבת ובכל מקום שיעורן כדי לכוף ראשן לעיקרן, ומשיצמחו ויהיו יכולות להנטל בפי הזוג עד שיגיעו לכוף ראשן לעיקרן דנין בהן להחמיר בכל מקום, לפיכך בבן ובבת נחשוב אותם גדולים להחמיר הואיל וצמחו כדי להנטל בפי הזוג, ונחשוב אותם קטנים להחמיר הואיל ולא הגיעו לכוף ראשן לעיקרן. (אישות, פ"ב הט"ז)
פסקי הלכות על פי הרי"ף – מסכת יבמות, פרק ארבעה עשר
א. חרש שנשא פקחת וכן חרשת שנשאת לפקח אין קידושיהן גמורין מן התורה אלא מדברי סופרים, לפיכך אם בא פקח וקידש אשת חרש הפקחת הרי זו מקודשת לשני קידושין גמורין ונותן גט והיא מותרת לבעלה החרש, אבל השוטה שקידש פקחת או פקח שקידש שוטה אין כאן קידושין כלל לא מדברי תורה ולא מדברי סופרים. (אישות, פ"ד ה"ט)
ב. מי שנשא כשהוא פקח ונתחרש ואין צריך לומר נשתטה אינו מוציא לעולם עד שיבריא, ואין סומכין על רמיזת החרש ולא על כתבו אף על פי שדעתו נכונה ומיושבת עליו, אבל אם נשא כשהוא חרש מגרש ברמיזה שאין קידושיו קידושין מן התורה כמו שביארנו וכשם שכונס ברמיזה כך מוציא ברמיזה. (גירושין, פ"ב הי"ז)
ג. מי שנתחרשה אשתו הרי זה מגרשה בגט ותהיה גרושה, אבל אם נשתטית אינו מוציאה עד שתבריא, ודבר זה תקנת חכמים הוא כדי שלא תהא הפקר לפרוצין שהרי אינה יכולה לשמור את עצמה, לפיכך מניחה ונושא אחרת ומאכילה ומשקה משלה ואין מחייבין אותו בשאר כסות ועונה שאין כח בבן דעת לדור עם השוטים בבית אחד, ואינו חייב לרפאותה ולא לפדותה, ואם גירשה הרי זו מגורשת ומוציאה מביתו ואינו חייב לחזור ולהטפל בה. (גירושין, פ"י הכ"ג)
ד. ומנין שעשרה דברים אלו מן התורה שנאמר והיה אם לא תמצא חן בעיניו וגו' וכתב לה ספר כריתות ונתן בידה ושלחה מביתו, אם לא תמצא חן בעיניו, מלמד שאינו מגרש אלא ברצונו, ואם נתגרשה שלא ברצונו אינה מגורשת, אבל האשה מתגרשת ברצונה ושלא ברצונה. (גירושין, פ"א ה"ב)
ה. שני אחין חרשין נשואין לשתי אחיות פקחות או חרשות או אחת פקחת ואחת חרשת וכן שתי אחיות חרשות נשואות לשני אחין פקחין או חרשין או אחד פקח ואחד חרש ומת אחד מהן, אשתו פטורה מן החליצה ומן היבום משום אחות אשתו, שהרי אין נישואי אחד מהן נישואין גמורין. (יבום, פ"ז הט"ז)
ו. שני אחין אחד פקח ואחד חרש נשואין לשתי אחיות פקחות או אחת חרשת ואחת פקחת והרי הפקחת היא אשת הפקח, מת החרש תצא אשתו משום אחות אשה, מת הפקח הואיל ונישואי הפקח שמת נישואין גמורין וזיקת זה החרש גמורה ונישואי החרש אינן נישואין גמורין הרי זה מוציא את אשתו בגט מפני שאחותה זקוקה לו ואשת אחיו הפקח אסורה לעולם שאינו יכול לכנוס מפני אחותה ולא יחלוץ מפני שהוא חרש. (יבום, פ"ז הי"ז)
ז. ואלו חולצות ולא מתיבמות איסורי לאוין והשניות ואיסורי עשה כמו שיתבאר, וכל אשה שהיא ספק מגורשת חולצת ולא מתיבמת שמא יפגע בערוה שאשת אחיו שגירשה אסורה עליו משום ערוה. אבל מי שהיא מקודשת לאחיו בספק קידושין הרי היא כשאר כל היבמות וחולצת או מתיבמת שאין כאן דבר לחוש לו, וכן אשת החרש וזקנה ועקרה הרי הן כשאר כל היבמות רצה חולץ רצה מיבם שזקנה ועקרה היתה להן שעת הכושר. (יבום, פ"ו ה"ז)
ח. ואלו שמתיבמות ולא חולצות, החרשת והשוטה והקטנה לפי שאין בהן דעת לקרות ולהבין ואם רצה היבם לגרש את החרשת בגט אחר שיבעול אותה הרי זה מגרש. (יבום, פ"ו ה"ו)
ט. חרש שנשא פקחת וכן חרשת שנשאת לפקח אין קידושיהן גמורין מן התורה אלא מדברי סופרים, לפיכך אם בא פקח וקידש אשת חרש הפקחת הרי זו מקודשת לשני קידושין גמורין ונותן גט והיא מותרת לבעלה החרש, אבל השוטה שקידש פקחת או פקח שקידש שוטה אין כאן קידושין כלל לא מדברי תורה ולא מדברי סופרים. (אישות פ"ד ה"ט)
י. חרש או שוטה שנשאו נשים פקחות אף על פי שנתפקח החרש ונשתפה השוטה אין לנשיהם עליהם כלום, רצו לקיימן אחר שהבריאו יש להן כתובה מאה, ואם בית דין הם שהשיאו החרש וכתבו לה כתובה על נכסיו נוטלת כל מה שכתבו לה בית דין, אבל השוטה אין בית דין משיאין אותו, במקום שאין תקנת חכמים עומדת לא תיקנו לו נישואין. וכן קטן לא תיקנו לו חכמים נישואין הואיל וסופו לבוא לידי נישואין גמורין, ומפני מה תיקנו נישואין לקטנה ואף על פי שהיא באה לידי נישואין גמורין, כדי שלא ינהגו בה מנהג הפקר, ואין משיאין את הקטן עד שבודקין אותו ויודע שהביא סימנין. (אישות, פי"א ה"ו)
יא. ישראלית שנשאת לכהן אפילו קטנה בת ג' שנים ויום אחד תאכל בתרומה וחזה ושוק, ודין תורה שתאכל משנתארסה שהרי היא קנינו, אבל אסרו חכמים שתאכל עד שתכנס לחופה גזירה שמא תאכיל תרומה לאביה ולאחיה כשהיא ארוסה בבית אביה. (תרומות, פ"ו ה"ג)
יב. חרשת ושוטה שנשאת לכהן אינה אוכלת בתרומה אפילו השיאה אביה גזירה שמא ישא חרש כהן חרשת ויאכילנה, לפיכך גזרו שלא תאכל חרשת בת ישראל כלל. (תרומות, פ"ו ה"ד)
יג. אבל הנושא אשה ולא הכיר בה ונמצאת אילונית או מחייבי לאוין, וכן הנושא שנייה בין הכיר בה בין לא הכיר בה, אין לה עיקר כתובה ולא תנאי מתנאי כתובה אבל תוספת יש לה ואין לה מזונות ואפילו לאחר מותו, וכשכופין אותו ומפרישין ביניהם אין מוציאין מן הבעל פירות שאכל. (אישות, פכ"ד ה"ב)
יד. הממאנת אין לה עיקר כתובה אבל תוספת יש לה, ואין מוציאין מן הבעל פירות שאכל, ואם לותה כשהיתה תחתיו ואכלה ואחר כך מיאנה אין מוציאין אותן מזונות מן הבעל. (אישות, פכ"ד ה"ב)
טו. מוכת עץ כתובתה מאה, אפילו נשאת על מנת שהיא בתולה שלימה ונמצאת מוכת עץ כתובתה מאה. קטנה מבת שלש שנים ולמטה שנבעלה אפילו בא עליה אדם גדול כתובתה מאתים, סופה שתחזור בתולה כשאר הבתולות, וכן גדולה שבא עליה קטן מבן תשע שנים ולמטה כתובתה מאתים כאילו לא נבעלה כלל, שביאת בן תשע שנים ויום אחד ביאתו ביאה פחות מזה אין ביאתו ביאה. (אישות, פי"א ה"ג)
טז. נשא חרשת או שוטה וכתב להן מאה מנה כתובתן קיימת מפני שרצה להזיק נכסיו. (אישות, פי"א ה"ה)
יז. אמר לעדים ראו גט שאני נותן לה וחזר ואמר לה כנסי שטר חוב זה הרי זה כשר, שהרי הודיע את העדים שנתנו בתורת גירושין, וזה שאמר לה שטר חוב מפני שנכלם ממנה. (גירושין, פ"א ה"י)
(ספר יוחסין)
