בדרכי קניית החסידות
אך מפסידי החסידות הם הטרדות והדאגות, כי בהיות השכל טרוד ונחפז בדאגותיו ובעסקיו, אי אפשר לו לפנות אל ההתבוננות הזה, ומבלי התבוננות לא ישיג החסידות. ואפילו אם השיגו כבר, הנה הטרדות מכריחות את השכל, ומערבבות אותו, ואינן מניחות אותו להתחזק ביראה ובאהבה, ובשאר הענינים השייכים אל החסידות כאשר זכרתי, על כן אמרו חז"ל, אין השכינה שורה לא מתוך עצבות וגו'. כל שכן ההנאות והתענוגים שהם הפכיים ממש אל החסידות, כי הנה הם מפתים הלב לימשך אחריהם, וסר מכל עניני הפרישות והידיעה האמתית.
אמנם מה שיוכל לשמור את האדם ולהצילו מן המפסידים האלה הוא הבטחון, והוא שישליך יהבו על ה' לגמרי, כאשר ידע כי ודאי אי אפשר שיחסר לאדם מה שנקצב לו, וכמו שאמרו חז"ל במאמריהם, כל מזונותיו של אדם קצובים לו מראש השנה וגו', וכן אמרו, אין אדם נוגע במוכן לחבירו אפילו כמלא חוט השערה, וכבר היה אדם יכול להיות יושב ובטל, והגזירה (כלומר, גזירת קיצבת מזונות שקצבו לו בראש השנה) מתקיימת, אם לא שקדם הקנס שקנס ה' את כל בני האדם ואמר 'בזעת אפך תאכל לחם', אשר מחמת כן חייב אדם להשתדל איזו השתדלות לצורך פרנסתו, שכן גזר המלך העליון, והרי זה כמס שפורע כל המין האנושי אשר אין להמלט ממנו. על כן אמרו חז"ל, וכי יתכן שאפילו אם יושב האדם ובטל יראה ברכה בפרנסתו, לכך נאמר 'בכל משלח ידך אשר תעשה', ללמד שנגזר על האדם שיעשה מצידו איזה דבר של השתדלות לפרנסתו, אך אין הכוונה שההשתדלות היא המועילה, אלא שהשתדלות מוכרחת, וכיון שהשתדל – הרי יצא ידי חובתו, וכבר יש מקום לברכת שמים שתשרה עליו, ואינו צריך לבלות ימיו בחריצות והשתדלות.
הוא מה שכתב דוד המלך ע"ה, "כי לא ממוצא וממערב ולא ממדבר הרים, כי אלקים שופט, זה ישפיל וזה ירים". ושלמה המלך ע"ה אמר במשלי, "אל תיגע להעשיר, מבינתך חדל". אלא הדרך האמיתי הוא דרכם של החסידים הראשונים, עושים תורתן עיקר ומלאכתן טפלה, וזה וזה נתקיים בידם, כי כיון שעשה אדם קצת מלאכה, משם והלאה עליו רק לבטוח בקונו, ולא להצטער על שום דבר מענייני העולם הזה, אז תשאר דעתו פנויה ולבו מוכן לחסידות האמיתי ולעבודה התמימה.
