בביאור מידת הענווה
והנה דברנו עד הנה מענוות המחשבה, ונדבר עתה מענוות המעשה, והיא תתחלק לד' חלקים: הנהגת האדם בשפלות, סבילת העלבונות, שנאת הרבנות ובריחה מן הכבוד, בנתינת כבוד לכל.
האחד, הוא בהתנהג בשפלות, וזה ראוי שיהיה בדבורו, בהליכתו, בשבתו ובכל תנועותיו, בדבורו, אמרו חז"ל (יומא פ"ו): לעולם יהיה דבורו של אדם בנחת עם הבריות, ומקרא מלא הוא "דברי חכמים בנחת נשמעים", צריך שיהיו דבריו דברי כבוד ולא דברי בזיון, וכן נאמר "בז לרעהו חסר לב", ואומר "בבוא רשע בא גם בוז". בהליכתו, אמרו חז"ל 'איזהו בן עולם הבא, ענוותן, ושפל ברך, שייף עייל שייף נפיק (-שוחה ונכנס, שוחה ויוצא)'. ולא ילך בקומה זקופה, ולא בכבדות גדולה עקב בצד גודל, אלא כדרך כל אדם ההולך לעסקיו, וכן אמרו חז"ל 'כל ההולך בקומה זקופה, כאילו דוחק רגלי השכינה'. ונאמר "ורמי הקומה גדועים".
בשבתו, שיהא מקומו בין השפלים, ולא בין הרמים, והוא גם כן מקרא מלא, "אל תתהדר לפני מלך ובמקום גדולים אל תעמוד וגו'", וכן אמרו חז"ל 'הרחק ממקומך ב' וג' מקומות, ושב, עד שיאמרו לך עלה. ואל תעלה – שיאמרו לך רד', ועל כל המקטין עצמו אמרו חז"ל 'כל מי שמקטין עצמו על דברי תורה בעולם הזה, נעשה גדול לעולם הבא'. וכנגד זה אמרו חז"ל על הפסוק "הסר המצנפת והרם העטרה", כל מי שהוא גדול בעולם הזה, מתקטן בעולם הבא, ויש ללמוד מכך את ההיפך, שמי שהוא קטן בעולם הזה, זמן גדולתו לעולם הבא. ואמרו, לעולם ילמד אדם מדעת קונו, שהרי הניח הקדוש ברוך הוא את כל ההרים והגבעות, והשרה שכינתו על הר סיני, מפני שפלותו. וכן אמרו על הפסוק "ועובר על פשע לשארית נחלתו" למי שמשים עצמו כשיריים.
