פרשה מבוארת – שמות
"וְלֹא־יָכְלָ֣ה עוֹד֘ הַצְּפִינוֹ֒ וַתִּֽקַּֽח־לוֹ֙ תֵּ֣בַת גֹּ֔מֶא וַתַּחְמְרָ֥ה בַחֵמָ֖ר וּבַזָּ֑פֶת וַתָּ֤שֶׂם בָּהּ֙ אֶת־הַיֶּ֔לֶד וַתָּ֥שֶׂם בַּסּ֖וּף עַל־שְׂפַ֥ת הַיְאֹֽר" (שמות פרק ב ד)
שאלה: הרי כל גזירתו של פרעה היתה להשליך את ילדי ישראל אל היאור, ואם כן מדוע אמו של משה הניחה אותו בעצמה ביאור, והרי בדרך הטבע לא היתה לו תקוה להנצל שם.
תשובות: א. כיון שאם היה משה נשאר בבית הוריו, היתה בכך סכנה לא רק למשה עצמו אלא לכל בני הבית, שהיו נענשים על כך שעברו על מצוות המלך, ולכן העדיפה להוציאו מהבית באופן שלא יסתכנו כולם. ב. אם היה נשאר בבית היה מותו ודאי על ידי אנשי פרעה, ואילו בהיותו ביאור היתה תקוה שימצאוהו, ומתוך שלא יידעו אם הוא עברי או מצרי לא ימיתוהו, ולאחר זמן יתוודע הנער אל עמו. ג. גם אם נגזרה עליו הגזירה למות, לכל הפחות לא יהיה הדבר לעיני הוריו, שיש בכך צער גדול יותר. ד. לפעמים יש גזירה על אדם מסוים, והיא מתבטלת על ידי שנעשה בו דבר דומה, ואף כאן אם נגזרה עליו הגזירה להיות מושלך אל היאור, אולי תתבטל הגזירה על ידי שיניחוהו באמת ביאור, אך באופן שיוכל להנצל. (שאלה א).
"וַיִּגְדַּ֣ל הַיֶּ֗לֶד וַתְּבִאֵ֙הוּ֙ לְבַת־פַּרְעֹ֔ה וַֽיְהִי־לָ֖הּ לְבֵ֑ן וַתִּקְרָ֤א שְׁמוֹ֙ מֹשֶׁ֔ה וַתֹּ֕אמֶר כִּ֥י מִן־הַמַּ֖יִם מְשִׁיתִֽהוּ" (שמות ב י)
שאלה: אם אכן בתיה בת פרעה קראה את שמו 'משה', מנין היתה בקיאה בלשון הקודש לקרוא לו כן על שם 'מן המים משיתיהו' [ואין לומר שקראה את שמו בלשון המצריים על שם ההוצאה מהמים, והתורה תרגמה את שמו לפי לשון הקודש באותה משמעות, כי שמות פרטיים של בני אדם – גם אם נקראו על שם מאורע מסוים – אינם מתורגמים בשום לשון, אלא נשאר השם כפי שקראוהו מתחילה באותה לשון].
תשובה: באמת לא בתיה קראה את שמו משה, אלא אמו של משה, ולשון 'ותקרא' הוא המשך של האמור קודם לכן "וַתִּקַּח הָאִשָּׁה הַיֶּלֶד וַתְּנִיקֵהוּ, וַיִּגְדַּל הַיֶּלֶד וַתְּבִאֵהוּ לְבַת פַּרְעֹה וַיְהִי לָהּ לְבֵן וַתִּקְרָא שְׁמוֹ מֹשֶׁה וַתֹּאמֶר כִּי מִן הַמַּיִם מְשִׁיתִהוּ", ולשונות 'ותקח', 'ותביאהו' 'ותקרא', כולם מתייחסים לאמו של משה, שהיא הביאה אותו לבת פרעה, והיא קראה את שמו משה.
"וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל הָאֱלֹהִים מִי אָנֹכִי כִּי אֵלֵךְ אֶל פַּרְעֹה וְכִי אוֹצִיא אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרָיִם, וַיֹּאמֶר כִּי אֶהְיֶה עִמָּךְ וְזֶה לְּךָ הָאוֹת כִּי אָנֹכִי שְׁלַחְתִּיךָ בְּהוֹצִיאֲךָ אֶת הָעָם מִמִּצְרַיִם תַּעַבְדוּן אֶת הָאֱלֹהִים עַל הָהָר הַזֶּה" (שמות ג יא-יב)
שאלות: א. מדוע נשמט משה רבינו מללכת בשליחות ה' לגאול את ישראל. ב. מהו כפל הלשון 'מי אנוכי כי אלך לפרעה', ו'כי אוציא את בני ישראל ממצרים', והרי לכאורה משמעות השאלה היא אחת. ג. משמעות הפסוק היא שהאות והסימן לכך שה' שלח את משה לגאול את ישראל הוא בכך שכאשר יצאו ממצרים יעבדו את ה' בהר סיני, והרי 'אות' צריך להיות מדבר שכבר אירע, שיהיה סימן על דבר העתיד להיות, ואיך כאן יהיה הדבר העתידי אות וסימן על ההוה.
תשובות: א. שאלת משה רבינו לה' היתה כיצד ילך לפני פרעה וידרוש ממנו להוציא את ישראל ממצרים, והרי פרעה יבוז לו וירצה להורגו, ויסתכן בכך. ועוד, שישראל עתה עובדי עבודה זרה כמו המצריים, ובאיזו זכות יגאלו ממצרים. ועל כך השיב לו ה' 'וזה' לך האות, כלומר 'זה' הוא הסנה הבוער באש ואיננו אוכל, והוא יהיה לך האות שכשם שאני מציל את הסנה שלא ייאכל מהאש הבוערת, כך אצילך מיד פרעה שלא יוכל להרע לך. ו'בהוציאך את העם' זו תשובה לשאלה השניה, כלומר, גלוי וידוע לפני שמיד לאחר יציאתם ממצרים יעבדו את האלהים על ההר הזה ויקבלו את התורה, ומחמת כן ראויים הם כבר עתה לגאולה. ב. שאלת משה רבינו היתה כיון שפרעה מחפש אחריו להורגו, אם כן בודאי כשיבוא לפניו ירצה להורגו, ושאלתו השניה היתה מדוע יש צורך להוציאם אל ארץ אחרת המיושבת בגויים אחרים, והרי יכול ה' להטות את ליבו של פרעה לטוב על ישראל, ולהשאירם במצרים. ועל כך השיב לו ה' 'וזה לך האות' – 'כי אנוכי שלחתיך', כלומר, מה שאתה הולך בשליחותי זה יהיה לך לאות שלא יוכל פרעה להרע לך, כי בהיותך שליחו של ה' הכל יכול, לא יוכל שום אדם להרע לך. ועל שאלתו השניה השיב לו שיש תועלת גדולה ביציאת ישראל ממצרים, כי הם עתידים לקבל את התורה בהר סיני, וארץ מצרים המלאה גילולים אינה ראויה לקבלת התורה וקיום המצוות. ג. משה רבינו הבין מדברי ה' שהוא רק יוציא את בני ישראל ממצרים, אך לא יזכה להכניסם לארץ ישראל, ולכן נשמט משליחות זו בטענה שאינו ראוי לכך, כי פרעה יבזהו כשיראה זקן בן שמונים ומקלו בידו, ועוד, מדוע יטרח ויצטער בהוצאתם אם איש אחר יזכה להכניסם לארץ ישראל. ועל שאלתו השניה השיב לו ה' 'כי אהיה עמך', כלומר, הגמול האמיתי שלך לא יהיה הכנסתם לארץ ישראל, אלא שתזכה שאהיה עמך ללא שום אמצעי וחציצה, כפי שלא הייתי עם שום אדם, כי התעלה משה במעלת הנבואה אל הדרגה הגבוהה ביותר ששום אדם לא זכה לה, עד שנאמר עליו "וְלֹא קָם נָבִיא עוֹד בְּיִשְׂרָאֵל כְּמֹשֶׁה אֲשֶׁר יְדָעוֹ ה' פָּנִים אֶל פָּנִים". ועל שאלתו הראשונה השיב לו ה' שאדרבה, בכך שיבוא לפני פרעה אדם זקן ויצליח להוציא את כל ישראל ממצרים, זה יהיה האות לכל באי עולם שה' הוא ששלחו, ורק מכוחו הצליח בדבר, ונמצא שעצם טענתו שאינו ראוי ללכת לפני פרעה, זו הסיבה לשולחו, כדי שלא ייחסו בני אדם את ניסי יציאת מצרים לשום אדם אלא לה' לבדו. (שאלות ט-י).
"וַיֹּאמְרוּ אֱלֹהֵי הָעִבְרִים נִקְרָא עָלֵינוּ נֵלֲכָה נָּא דֶּרֶךְ שְׁלֹשֶׁת יָמִים בַּמִּדְבָּר וְנִזְבְּחָה לַה' אֱלֹהֵינוּ פֶּן יִפְגָּעֵנוּ בַּדֶּבֶר אוֹ בֶחָרֶב" (שמות ה ג)
שאלה: מדוע אמרו משה ואהרן לפרעה דבר שאינו נכון, שרצונם ללכת רק דרך שלשת ימים, ולא אמרו לו את האמת שרצונם להוציא את ישראל ממצרים לעולם, והרי כיון שמחמת המכות הוצרך פרעה לשלח את ישראל, הרי היה גם כן שולחם לצמיתות, ומדוע הוצרכו לכזב לו.
תשובה: רצה ה' להראות לכל את רוע מידותיו של פרעה, שאפילו אם יבקשו ממנו דבר קטן כל כך, שילכו רק דרך שלשת ימים לזבוח לשם ה', גם כן לא יתן להם את הדבר, ומתוך כך ראוי הוא לכל המכות והרעות שהובאו עליו, ולכן אמר להם לומר לו לשון שפרעה עשוי להבין ממנה שכוונתם לצאת רק לשלשה ימים. אמנם לפי האמת לא כזבו כלל, כיון שלא אמרו בשום פעם שיחזרו לאחר אותם שלשה ימים, אלא אמרו שילכו דרך שלשת ימים לזבוח לה', ואכן כך עשו, אלא שלאחר מכן לא חזרו אלא המשיכו בדרכם לארץ ישראל, וכיון שלא אמרו מעולם שיחזרו, נמצא שלא היה דבר כזב בפיהם כלל. (שאלה טז).
