שיעור 1, מסכת מגילה, פרק ראשון

משנה

קריאת מגילת אסתר בפורים היא תקנת נביאים, ומצות עשה מדברי סופרים. משנתנו מבארת באילו ימים נקראת המגילה: מְגִלָּה – מגילת אסתר, נִקְרֵאת באחד מימים אלו, לפי החילוקים שיבוארו להלן, בְּאַחַד עָשָׂר באדר, בִּשְׁנֵים עָשָׂר, בִּשְׁלשָׁה עָשָׂר, בְּאַרְבָּעָה עָשָׂר, בַּחֲמִשָּׁה עָשָׂר, לֹא פָּחוֹת וְלֹא יוֹתֵר – לא לפני ולא לאחר ימים אלו. עתה מבארת המשנה באילו מקרים ובאילו מקומות נקראת המגילה בימים אלו: כְּרַכִּים [-ערים גדולות], הַמֻּקָּפִין חוֹמָה מִימוֹת יְהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן, קוֹרִין בַּחֲמִשָּׁה עָשָׂר באדר, לפי שבשושן הבירה נחו היהודים ממלחמתם בחמשה עשר באדר, ושושן היתה עיר המוקפת חומה. כְּפָרִים וַעֲיָרוֹת גְּדוֹלוֹת שלא היו מוקפות חומה בזמן יהושע בן נון, קוֹרִין בְּאַרְבָּעָה עָשָׂר באדר, ככתוב במגילת אסתר, שהיהודים הפרזים [-הגרים בערים פרוזות, שאינן מוקפות חומה] קוראים את המגילה בארבעה עשר אדר, לפי שבאותו יום נחו מאויביהם [ותלו את הדבר בזמן יהושע בן נון, לפי שנאמר כאן 'הערים הפרזים', ונאמר בתורה 'לבד מערי הפרזי', וכשם שבתורה מדובר על ערים שהיו פרוזות בזמן כניסת ישראל לארץ, אף במגילה הכוונה לערים אלו (גמרא). ומבואר בירושלמי שאנשי כנסת הגדולה תקנו כן כדי לחלוק כבוד לארץ ישראל, שהיתה חריבה באותו זמן, ולכן אמרו שבכל עיר שהיתה מוקפת חומה בזמן יהושע בן נון, וערי ישראל בכלל זה, קוראים בחמשה עשר]. אֶלָּא שֶׁבני הַכְּפָרִים מַקְדִּימִין את קריאתם לְ'יוֹם הַכְּנִיסָה', והיינו יום שני או חמישי בשבוע, שאז באים בני הכפרים לעיר כדי לשמוע קריאת התורה, ולא הטריחום לבוא שוב לאחר יום או יומיים לקריאת המגילה, אלא קוראים את המגילה באותו יום של קריאת התורה.

עתה מבארת המשנה את האופנים השונים, ומביאה את דינו של כל יום בשבוע בפני עצמו, כיצד נוהגים כשחל בו י"ד באדר: כֵּיצַד, אם חָל לִהְיוֹת י"ד באדר בְּיום שֵּׁנִי בשבוע, כְּפָרִים, וַעֲיָרוֹת גְּדוֹלוֹת שאינן מוקפות חומה, קוֹרִין בּוֹ בַּיּוֹם, כעיקר הדין [שהרי בין כך באים בני הכפרים לעיר ביום זה לשמוע קריאת התורה], וְאנשי העיר המֻקָּפִין חוֹמָה, קוראים לְמָחָר, ביום ט"ו באדר, גם כן כעיקר דינם. אם חָל יום י"ד באדר לִהְיוֹת בַּשְּׁלִישִׁי וּבִרְבִיעִי בשבוע, בני הכְּפָרִים מַקְדִּימִין את קריאתן לְ'יוֹם הַכְּנִיסָה' – יום שני בשבוע, שהם מתכנסים לעיירות כדי לקרוא בתורה, ולא הטריחום לחזור שוב בשלישי או ברביעי, אלא תיקנו שיקראו את המגילה ביום זה, שהוא י"ב או י"ג באדר [ובגמרא יבואר מדוע אין דוחים את הקריאה ליום חמישי, אף שביום זה גם כן קוראים בתורה], וַעֲיָרוֹת גְּדוֹלוֹת שאינן מוקפות חומה קוֹרִין בּוֹ בַּיּוֹם, שהוא יום י"ד באדר, וּמֻקָּפִין חוֹמָה קוראים לְמָחָר, בט"ו באדר. חָל י"ד באדר לִהְיוֹת בַּחֲמִישִׁי בשבוע, כְּפָרִים וַעֲיָרוֹת גְּדוֹלוֹת קוֹרִין בּוֹ בַּיּוֹם, שהוא י"ד באדר, כעיקר הדין, ומֻקָּפִין חוֹמָה קוראים לְמָחָר, ביום ט"ו באדר, גם כן כעיקר הדין. חָל י"ד באדר לִהְיוֹת בְּעֶרֶב שַׁבָּת – ביום שישי, כְּפָרִים מַקְדִּימִין לְיוֹם הַכְּנִיסָה, שהוא חמישי בשבוע, שמתכנסים לעיירות לקרוא בתורה, והוא י"ג באדר, וַעֲיָרוֹת גְּדוֹלוֹת וּמֻקָּפִין חוֹמָה קוֹרִין בּוֹ בַּיּוֹם – ביום שישי, ואף שבדרך כלל עיירות המוקפות חומה קוראים בט"ו באדר, בשנה שחל ט"ו באדר בשבת, גם הם קוראים בי"ד, ולעולם אין קוראים את המגילה בשבת, מחשש שמא יטלטלנה האדם ארבע אמות ברשות הרבים. חָל י"ד באדר לִהְיוֹת בַּשַּׁבָּת [ודבר זה היה יכול להיות רק בזמן שקדשו חודשים על פי הראיה], כְּפָרִים וַעֲיָרוֹת גְּדוֹלוֹת מַקְדִּימִין לְיוֹם הַכְּנִיסָה, שהוא יום חמישי בשבוע, והוא י"ב באדר, וּמֻקָּפִין חוֹמָה קוראים לְמָחָר – ביום ראשון בשבוע, שהוא ט"ו באדר. חָל י"ד באדר לִהְיוֹת בְּאֶחָד בְּשַׁבָּת, בני הכְּפָרִים מַקְדִּימִין לְיוֹם הַכְּנִיסָה, שהוא יום חמישי, והוא י"א באדר, וַעֲיָרוֹת גְּדוֹלוֹת קוֹרִין בּוֹ בַּיּוֹם – ביום ראשון, שהוא י"ד אדר, וּמֻקָּפִין חוֹמָה לְמָחָר, בט"ו באדר, כעיקר הדין.

™˜

גמרא

שנינו במשנה, 'מְגִלָּה נִקְרֵאת באחד עשר' וכו'. מבררת הגמרא, הֵיכָא רְמִיזָא – היכן רמוז במגילה דין זה, שיש כמה ימים הראויים לקריאת המגילה. אָמַר רַב שִמֹן בַּר אַבָּא, שנאמר (אסתר ט לא) 'לְקַיֵּם אֶת יְמֵי הַפֻּרִים הָאֵלֶּה בִּזְמַנֵּיהֶם' (אסתר ט לא), ומלשון 'בזמניהם' יש ללמוד שזְמַנִּים הַרְבֵּה תִּקְנוּ לָהֶם חֲכָמִים. שואלת הגמרא, מנין שכוונת הפסוק לרבות ימים רבים, וְאֵימָּא – שמא נאמר שכוונת הפסוק לאַרְבֵּיסַר וַחֲמֵיסָר – ארבעה עשר וחמשה עשר באדר, שהם הימים המפורשים במגילה למוקפים ולפרוזים, ומנין לרבות ימים נוספים. משיבה הגמרא, אִם כֵּן, שכוונת הפסוק רק לי"ד וט"ו, לֵימָא קְרָא – היה הפסוק אומר לשון 'זְמַנָּם', מַאי – ומדוע נכתבה לשון 'זְמַנֵּיהֶם', שמשמעותה ריבוי גדול יותר, שְׁמַע מִינָּה – יש ללמוד מכך שבא הפסוק לרבות הַרְבֵּה ימים. ממשיכה הגמרא ושואלת, וְאֵימָּא – שמא נאמר שבא הפסוק לרבות רק שני ימים נוספים מלבד י"ד וט"ו, והיינו הימים תְּרֵיסַר וּתְלֵיסַר – שנים עשר ושלשה עשר באדר, ולא את יום אחד עשר. משיבה הגמרא, תְּלֵיסַר – יום שלשה עשר באדר, זְמַן קְהִלָּה לַכֹּל הִיא – זהו זמן שכל ישראל נקהלו בו להילחם עם אויביהם, ופשוט שיום זה ראוי לקריאת המגילה, שהרי עיקר הנס היה ביום זה, וְלֹא צָרִיךְ קְרָא לְרִבּוּיֵי – ולא הוצרך הפסוק לרבות יום זה בפירוש, ונמצא שהריבוי של לשון 'זמניהם', שבא לרבות יומיים נוספים, מרבה את הימים י"א וי"ב. ממשיכה הגמרא ושואלת, וְאֵימָּא – שמא נאמר שבא הפסוק לרבות את הימים שִׁיתְסַר וְשִׁיבְסַר – ששה עשר ושבעה עשר באדר, ומנין לנו לרבות דווקא את הימים הקודמים. משיבה הגמרא, אָמַר קְרָא (אסתר ט כז) 'קִיְּמוּ וְקִבְּלוּ הַיְּהוּדִים עֲלֵיהֶם וְעַל זַרְעָם וְעַל כָּל הַנִּלְוִים עֲלֵיהֶם וְלֹא יַעֲבוֹר לִהְיוֹת עֹשִׂים אֵת שְׁנֵי הַיָּמִים הָאֵלֶּה כִּכְתָבָם וְכִזְמַנָּם בְּכָל שָׁנָה וְשָׁנָה', ומלשון 'וְלֹא יַעֲבוֹר' יש ללמוד שלעולם אין קריאת המגילה לאחר יום ט"ו, וממילא ודאי שהריבוי שבפסוק בא להוסיף את הימים שקודם י"ג באדר.