י וַיָּ֣קָם ׀ וַיֵּ֣לֶךְ צָֽרְפַ֗תָה וַיָּבֹא֙ אֶל־פֶּ֣תַח הָעִ֔יר וְהִנֵּה־שָׁ֛ם אִשָּׁ֥ה אַלְמָנָ֖ה מְקֹשֶׁ֣שֶׁת עֵצִ֑ים וַיִּקְרָ֤א אֵלֶ֨יהָ֙ וַיֹּאמַ֔ר קְחִי־נָ֨א לִ֧י מְעַט־מַ֛יִם בַּכְּלִ֖י וְאֶשְׁתֶּֽה׃ יא וַתֵּ֖לֶךְ לָקַ֑חַת וַיִּקְרָ֤א אֵלֶ֨יהָ֙ וַיֹּאמַ֔ר לִֽקְחִי־נָ֥א לִ֛י פַּת־לֶ֖חֶם בְּיָדֵֽךְ׃ יב וַתֹּ֗אמֶר חַי־ה֤' אֱלֹהֶ֨יךָ֙ אִם־יֶשׁ־לִ֣י מָע֔וֹג כִּ֣י אִם־מְלֹ֤א כַף־קֶ֨מַח֙ בַּכַּ֔ד וּמְעַט־שֶׁ֖מֶן בַּצַּפָּ֑חַת וְהִנְנִ֨י מְקֹשֶׁ֜שֶׁת שְׁנַ֣יִם עֵצִ֗ים וּבָ֨אתִי֙ וַֽעֲשִׂיתִ֨יהוּ֙ לִ֣י וְלִבְנִ֔י וַֽאֲכַלְנֻ֖הוּ וָמָֽתְנוּ׃ יג וַיֹּ֨אמֶר אֵלֶ֤יהָ אֵֽלִיָּ֨הוּ֙ אַל־תִּ֣ירְאִ֔י בֹּ֖אִי עֲשִׂ֣י כִדְבָרֵ֑ךְ אַ֣ךְ עֲשִׂי־לִ֣י מִ֠שָּׁם עֻגָ֨ה קְטַנָּ֤ה בָרִֽאשֹׁנָה֙ וְהוֹצֵ֣את לִ֔י וְלָ֣ךְ וְלִבְנֵ֔ךְ תַּֽעֲשִׂ֖י בָּאַֽחֲרֹנָֽה׃ יד כִּ֣י כֹה֩ אָמַ֨ר ה֜' אֱלֹהֵ֣י יִשְׂרָאֵ֗ל כַּ֤ד הַקֶּ֨מַח֙ לֹ֣א תִכְלָ֔ה וְצַפַּ֥חַת הַשֶּׁ֖מֶן לֹ֣א תֶחְסָ֑ר עַ֠ד י֧וֹם תֵּת־ה֛' גֶּ֖שֶׁם עַל־פְּנֵ֥י הָֽאֲדָמָֽה׃ טו וַתֵּ֥לֶךְ וַֽתַּעֲשֶׂ֖ה כִּדְבַ֣ר אֵֽלִיָּ֑הוּ וַתֹּ֧אכַל הִֽיא־וָה֛וּא וּבֵיתָ֖הּ יָמִֽים׃ טז כַּ֤ד הַקֶּ֨מַח֙ לֹ֣א כָלָ֔תָה וְצַפַּ֥חַת הַשֶּׁ֖מֶן לֹ֣א חָסֵ֑ר כִּדְבַ֣ר ה֔' אֲשֶׁ֥ר דִּבֶּ֖ר בְּיַ֥ד אֵֽלִיָּֽהוּ׃
֍ ֍ ֍
(י) וַיָּקָם אליהו וַיֵּלֶךְ צָרְפַתָה, וַיָּבֹא אֶל פֶּתַח הָעִיר, וְהִנֵּה ראה שָׁם אִשָּׁה אַלְמָנָה מְקֹשֶׁשֶׁת עֵצִים, והבין שזו האשה שאמר ה' שתכלכל אותו, אך לא ידע עדיין מה חסר לה, וַיִּקְרָא אֵלֶיהָ וַיֹּאמַר, קְחִי נָא לִי מְעַט מַיִם בַּכְּלִי, וְאֶשְׁתֶּה [כיון שעיקר מה שיצא ממקומו היה מחמת חסרון המים, לאחר שיבש הנחל, ולא מחמת חסרון האוכל, שהיו העורבים מביאים לו תמיד].
(יא) וַתֵּלֶךְ לָקַחַת מים להביא לו, ואז הבין אליהו שאין חסרים לה מים, ולכן לא המתין שתביא לו מהם, אלא וַיִּקְרָא אֵלֶיהָ וַיֹּאמַר, לִקְחִי נָא לִי פַּת לֶחֶם בְּיָדֵךְ.
(יב) וַתֹּאמֶר, חַי ה' אֱלֹהֶיךָ אִם יֶשׁ לִי מָעוֹג – עוגה, כִּי אִם מְלֹא כַף קֶמַח בַּכַּד, וּמְעַט שֶׁמֶן בַּצַּפָּחַת – בבקבוק, וְהִנְנִי מְקֹשֶׁשֶׁת שְׁנַיִם עֵצִים, וּבָאתִי, וַעֲשִׂיתִיהוּ לִי וְלִבְנִי, וַאֲכַלְנֻהוּ, וָמָתְנוּ [כיון שה' אינו עושה נס אלא לצורך גדול, הרי כל זמן שהיה לה מה לאכול לא היה נעשה נס, אך עתה שלא נשארה לה אלא סעודה אחת, הגיע הזמן הראוי שייעשה לה נס, ולכן סיבב ה' שאליהו יבא לשם בדיוק באותו זמן].
(יג) וַיֹּאמֶר אֵלֶיהָ אֵלִיָּהוּ, אַל תִּירְאִי, כי לא תמותו ברעב, בֹּאִי עֲשִׂי כִדְבָרֵךְ, ללוש את הקמח ולהכין עוגה, אַךְ עֲשִׂי לִי מִשָּׁם עֻגָה קְטַנָּה בָרִאשֹׁנָה, וְהוֹצֵאת לִי, וְלָךְ וְלִבְנֵךְ תַּעֲשִׂי בָּאַחֲרֹנָה, והטעם שביקש להקדים את עשיית המאכל עבורו, כיון שכפי שהתבאר לא היה אליהו מוכן לקבלת שפע, ולכן לא היה השפע מתרבה עבורו, ולכן היה צורך שהעוגה שתיעשה בדרך הטבע מהקמח והשמן הקיימים תהיה עבורו, ואז לא יהיה די בקמח ובשמן הנשארים לצורך האלמנה ובנה, ותבא הברכה הניסית עבורם, ואחרי שיווצר הנס ויהיה שפע, יוכל גם אליהו להתכלכל מאותו שפע.
(יד) וכיון שלא היה אליהו יכול עתה להריק ברכה וליצור שפע מכח עצמו, כיון שהיה זה נגד הכנתו, לכן אמר שלא יהא זה מכוחו אלא כִּי כֹה אָמַר ה' אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל, כַּד הַקֶּמַח לֹא תִכְלָה – כד זה לא יפסיק להיקרא 'כד הקמח', אלא תמיד יהיה בו קמח, וְצַפַּחַת הַשֶּׁמֶן לֹא תֶחְסָר, אלא תמיד תהיה מלאה שמן, עַד יוֹם תֵּת ה' גֶּשֶׁם עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה.
(טו) וַתֵּלֶךְ האשה וַתַּעֲשֶׂה כִּדְבַר אֵלִיָּהוּ, שהכינה תחילה את העוגה עבורו, ואחר כך עבורה. אמנם לענין האכילה היא היתה קודמת לו, כיון שעיקר הנס והשפע נעשו עבורה, וַתֹּאכַל הִיא, וָהוּא, וּבֵיתָהּ, יָמִים – במשך שנה.
(טז) וכל אותו זמן כַּד הַקֶּמַח לֹא כָלָתָה, וְצַפַּחַת הַשֶּׁמֶן לֹא חָסֵר, כִּדְבַר ה' אֲשֶׁר דִּבֶּר בְּיַד אֵלִיָּהוּ.
