יום שבת
י"א כסלו התשפ"ז

חיפוש בארכיון

שיעור 11, מסכת יבמות, פרק ראשון

עוד שנינו במשנה, 'וְכָל שֶׁיְּכוֹלָה לְמָאֵן, וְלֹא מֵיאֲנָה וְכוּ', צרתה חולצת ולא מתייבמת. מבררת הגמרא, אַמַּאי – מדוע אין צרתה מתייבמת, תְּמָאֵן הַשְׁתָּא – הרי יכולה הערוה, שהיא עדיין קטנה, למאן כעת בנישואין אלו ולומר שאינה רוצה בהם, וְתַעְקְרִינְהוּ לְנִישּׂוּאִין קַמָּאֵי – ותעקור בכך למפרע את נישואיה לראשון, ונמצא שצרתה אינה צרת ערוה, וְתִתְיַבֵּם צָרָתָהּ, כדין כל אשה שמת בעלה ללא בנים ואין לה צרת ערוה. ומכך שלא אמרה המשנה אופן זה, אלא סתמה וכתבה שאינה מתייבמת, לֵימָא מְסַיְּיעָא לֵיהּ – שמא נאמר שמשנה זו מסייעת לְרַבִּי אוֹשַׁעְיָא, דְּאָמַר לקמן בְּפֶרֶק 'בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים אֵין מְמָאֲנִין אֶלָּא אֲרוּסוֹת', לגבי קטנה שהשיאוה אחיה ואמה, ומת בעלה ללא בנים בעודה קטנה, ועשה בה היבם 'מאמר', והיינו קידושין מדרבנן שעושה היבם ביבמתו קודם שיבוא עליה, מְמָאֶנֶת הקטנה בְּמַאֲמָרוֹ, ומבטלת בכך את אותם קידושין דרבנן, וְאֵין מְמָאֶנֶת בְּזִיקָּתוֹ – אבל אין מיאונה יכול לבטל את הזיקה שיש לה אליו מחמת חיובה להתייבם או לחלוץ, והיינו שהוא סובר שאין מיאון מועיל בזיקה זו שהטילה עליה התורה, והיינו כמשמעות משנתנו, שצרת ערוה קטנה אינה מתייבמת, ומשמע שזהו מחמת שאין הערוה הקטנה יכולה למאן ולבטל את זיקתה ליבם.
דוחה הגמרא, לֹא – אין מכאן ראיה שכל קטנה שנפלה ליבום אינה יכולה למאן ולבטל את זיקתה, אלא יתכן שהיא יכולה לעשות כן, וצָרַת עֶרְוָה שָׁאנִי – שונה הוא דינה של צרת ערוה, שאף אם הערוה הקטנה תמאן ותבטל את זיקתה, לא תוכל צרתה להתייבם, והטעם לכך כעין המבואר בברייתא זו, דְּתָאנֵי – שכך שנה רָמִי בַּר יְחֶזְקֵאל, קטנה שהשיאוה אחיה ואמה, ובעודה קטנה מֵיאֲנָה בְּבַעַל, וביטלה בכך את הקדושין למפרע, מֻתֶּרֶת לְאָבִיו של בעלה, כיון שהתברר שלא היתה מקודשת לבנו, ואינה בכלל איסור 'כלתו'. אבל אם מת בעלה בעודה קטנה, ולאחר שהוצרכה להתייבם או לחלוץ מֵיאֲנָה בְּיָבָם, אֲסוּרָה לְאָבִיו של בעלה, אַלְמָא – ומוכח מדין זה, שבִּשְׁעַת נְפִילָה – בשעה שנפלה ליבום, נִרְאֵית כְּכַלָּתוֹ – נראה שנישואיה למת היו נישואין גמורים עד כדי שהצריכוה יבום, וכיון שנראית היא ככלתו אסורה היא מדרבנן להנשא לאביו. מסיימת הגמרא את התירוץ, הָכָא נַמִּי – גם כאן, לגבי צרת ערוה, הגם שמיאנה הערוה וביטלה את הקדושין למפרע, ולפי האמת אין צרתה נחשבת כצרת ערוה, מכל מקום כיון שבִּשְׁעַת נְפִילָה – בשעה שמת הבעל ונפלו ליבום היתה נִרְאֵית כְּצָרַת בִּתּוֹ, אסרוה חכמים להתייבם, ועליה לחלוץ.
מביא הרי"ף תוספתא בענין זה: שנינו בתּוֹסֶפְתָּא (פ"א ה"א), אֵימָתַי אָמְרוּ שֶׁאִם מֵתוּ אוֹ נִתְגָּרְשׁוּ צָרוֹתֵיהֶן מֻתָּרוֹת, כשמתה הערוה או התגרשה בְּחַיֵּי הַבַּעַל, אֲבָל אם מתו לְאַחַר מִיתַת הַבַּעַל, צָרוֹתֵיהֶן אֲסוּרוֹת, כיון שבשעת נפילה היתה היא צרת ערוה. מֵיאֲנוּ בְּחַיֵּי הַבַּעַל, הרי זה כנתגרשו בחיי הבעל, וצָרוֹתֵיהֶן מֻתָּרוֹת. מיאנו לְאַחַר מִיתַת הַבַּעַל, ונמצא שבשעה שמת הבעל ונפלו ליבום, היתה גם הערוה בכלל נפילה זו, אף על פי שמיאנו לאחר מכן, צָרוֹתֵיהֶן חוֹלְצוֹת, וְלֹא מִתְיַבְּמוֹת. וְכֻלָּן – כל אותן נשים שאסורות על היבם באיסור ערוה, שֶׁנִּמְצְאוּ אַיְלוֹנִיּוֹת, אוֹ שהתברר לאחר מיתתו שֶׁהָיוּ נְשׁוּאוֹת לַאֲחֵרִים קודם שנישאו לו, ונמצא שלא חלו קידושיו בהן כלל [שהרי אין קידושין תופסים באשת איש], צָרוֹתֵיהֶן מֻתָּרוֹת, בֵּין אם נודע הדבר [שהערוה אילונית או שהיתה נשואה לאחר] בְּחַיֵּי הַבַּעַל, בֵּין אם נודע הדבר לְאַחַר מִיתַת הַבַּעַל. וְכָל הַיְכוֹלָה לְמָאֵן מחמת שהיא עדיין קטנה, וְלֹא מֵיאֲנָה, צָרָתָהּ חוֹלֶצֶת וְלֹא מִתְיַבֶּמֶת, וכפי ששנינו במשנתנו.

משנה
במשניות הקודמות התבאר דין אשה שהיא צרת ערוה שנפלה לפני האדם ליבום, שכשם שהערוה אסורה ביבום כך צרתה אסורה להתייבם. משנתנו עוסקת בצרת ערוה שלא במקום יבום כלל: שֵׁשׁ עֲרָיוֹת חֲמוּרוֹת מֵאֵלּוּ – מאותן חמש עשרה עריות שהוזכרו במשנה הראשונה של המסכת, וחומרתן היא מִפְּנֵי שֶׁהֵן נְשׁוּאוֹת לַאֲחֵרִים – שהן יכולות להנשא רק לאחרים, ולא לאחיו של אותו אדם [בשונה מחמש עשרה הנשים שבראש המסכת, שהן ערוה רק על אותו אדם מסוים, אבל אינן ערוה על אחיו מן האב, ולכן הן שייכות לפרשת יבום, ואילו שש נשים אלו אינן שייכות כלל לפרשת יבום], צָרוֹתֵיהֶן מֻתָּרוֹת – מותר לאדם לישא את צרתה של אותה ערוה שהיתה נשואה לאדם זר שמת, כיון שלא אסרה תורה צרת ערוה אלא במקום יבום. ואלו הן אותן שש עריות, אִמּוֹ, והיא אסורה גם על אחיו מן האב אף על פי שאינה אמם, כיון שהיא אשת אביהם, וְאֵשֶׁת אָבִיו, שהיא אסורה עליו ועל שאר אחיו מן האב אף אם אינה אמם, וַאֲחוֹת אָבִיו, שהיא אסורה עליו ועל כל אחיו מהאב, וַאֲחוֹתו מֵאָבִיו, וְאֵשֶׁת אָחִיו מֵאָבִיו, וְאֵשֶׁת אֲחִי אָבִיו, שכל אלו אסורות עליו ועל כל אחיו מן האב, ואם היו נשואות לאדם זר, ולאותו אדם זר היתה אשה נוספת, ומת או גירשה אותו אדם, רשאים לישא את צרתה של אותה אשה האסורה עליהן משום ערוה, כיון שלא נפלה לפניהן ליבום [והוא הדין בחמש עשרה נשים שהוזכרו במשנה הראשונה, שאם לא נפלו לפניו ליבום, אלא היו נשואות לאדם זר, ומת, שצרותיהן מותרות, אלא שנקטה המשנה את אותן שש עריות שלעולם לא שייך שיפלו לפניו ליבום, כיון שהן אסורות על כל אחיו מהאב, ופרשת יבום נאמרה רק באחיו מאביו שמת].

גמרא
שנינו במשנה, 'שש עריות חמורות מאלו' וכו'. תמהה הגמרא (בתלמוד ירושלמי הלכה ה), כיון שהָכָא כָּרֵת וְהָכָא כָּרֵת – כאן וכאן יש חיוב כרת, כלומר, בין בחמש עשרה נשים שבראש המסכת ובין בשש נשים אלו יש חיוב כרת, הָכָא מַמְזֵר וְהָכָא מַמְזֵר – בין באלו ובין באלו אם בא עליהן בעבירה הולד ממזר, אם כן מַאי – במה הן נחשבות 'חֲמוּרוֹת' יותר מאותן חמש עשרה נשים שהוזכרו לעיל.
מתרצת הגמרא, חומרתן היא בכך שֶׁאֵינָן יְכוֹלִין לִינָּשֵׂא לָאַחִים מן האב שֶׁלֹּא בַּעֲבֵירָה, שהרי הן אסורות על כל האחים מהאב, ואין קידושין תופסים בהן כלל.

"גָּדוֹל מִכּוּלָּם רַב יִצְחָק בְּרַבִּי יַעֲקֹב בֶּן אַלְפַאסִי... חִבֵּר הֲלָכוֹת כְּמוֹ תַּלְמוּד קָטָן, וּמִימוֹת רַב הַאי לֹא נִמְצָא כָּמוֹהוּ גָּדוֹל בְּחָכְמָה." (ספר יוחסין)

האם "זמני היום" באתר יועילו לך?