ה וְגַ֣ם אַתָּ֣ה יָדַ֡עְתָּ אֵת֩ אֲשֶׁר־עָ֨שָׂה לִ֜י יוֹאָ֣ב בֶּן־צְרוּיָ֗ה אֲשֶׁ֣ר עָשָׂ֣ה לִשְׁנֵֽי־שָׂרֵ֣י צִבְא֣וֹת יִ֠שְׂרָאֵל לְאַבְנֵ֨ר בֶּן־נֵ֜ר וְלַֽעֲמָשָׂ֤א בֶן־יֶ֨תֶר֙ וַיַּ֣הַרְגֵ֔ם וַיָּ֥שֶׂם דְּמֵֽי־מִלְחָמָ֖ה בְּשָׁלֹ֑ם וַיִּתֵּ֞ן דְּמֵ֣י מִלְחָמָ֗ה בַּחֲגֹֽרָתוֹ֙ אֲשֶׁ֣ר בְּמָתְנָ֔יו וּֽבְנַעֲל֖וֹ אֲשֶׁ֥ר בְּרַגְלָֽיו׃ ו וְעָשִׂ֖יתָ כְּחָכְמָתֶ֑ךָ וְלֹֽא־תוֹרֵ֧ד שֵֽׂיבָת֛וֹ בְּשָׁלֹ֖ם שְׁאֹֽל׃ ז וְלִבְנֵ֨י בַרְזִלַּ֤י הַגִּלְעָדִי֙ תַּֽעֲשֶׂה־חֶ֔סֶד וְהָי֖וּ בְּאֹֽכְלֵ֣י שֻׁלְחָנֶ֑ךָ כִּי־כֵן֙ קָֽרְב֣וּ אֵלַ֔י בְּבָרְחִ֕י מִפְּנֵ֖י אַבְשָׁל֥וֹם אָחִֽיךָ׃ ח וְהִנֵּ֣ה עִ֠מְּךָ שִֽׁמְעִ֨י בֶן־גֵּרָ֥א בֶן־הַיְמִינִי֮ מִבַּחֻרִים֒ וְה֤וּא קִֽלְלַ֨נִי֙ קְלָלָ֣ה נִמְרֶ֔צֶת בְּי֖וֹם לֶכְתִּ֣י מַֽחֲנָ֑יִם וְהֽוּא־יָרַ֤ד לִקְרָאתִי֙ הַיַּרְדֵּ֔ן וָֽאֶשָּׁ֨בַֽע ל֤וֹ בַֽה֙' לֵאמֹ֔ר אִם־אֲמִֽיתְךָ֖ בֶּחָֽרֶב׃ ט וְעַתָּה֙ אַל־תְּנַקֵּ֔הוּ כִּ֛י אִ֥ישׁ חָכָ֖ם אָ֑תָּה וְיָֽדַעְתָּ֙ אֵ֣ת אֲשֶׁ֣ר תַּֽעֲשֶׂה־לּ֔וֹ וְהֽוֹרַדְתָּ֧ אֶת־שֵֽׂיבָת֛וֹ בְּדָ֖ם שְׁאֽוֹל׃
֍ ֍ ֍
(ה) עתה המשיך דוד וציוהו כיצד לנהוג באנשים מסוימים, ועל זה אמר לו, וְגַם – הגם שציוויתיך לשמור את חוקי התורה, יש מקומות שעליך לנטות מהם, כדין המלך שהתירה לו התורה לעשות כן כהוראת שעה, כשהוא רואה שיש בכך צורך, ואַתָּה יָדַעְתָּ אֵת אֲשֶׁר עָשָׂה לִי יוֹאָב בֶּן צְרוּיָה, והיה זה דבר מסוים ששניהם ידעו שעשה יואב לדוד [ואמרו חז"ל שכששלח דוד מכתב ליואב שיגרום לאוריה החיתי ליפול במלחמה, הראה זאת יואב לאנשים אחרים, וביזה בכך את דוד], וכן אֲשֶׁר עָשָׂה יואב לִשְׁנֵי שָׂרֵי צִבְאוֹת יִשְׂרָאֵל, לְאַבְנֵר בֶּן נֵר שהיה שר הצבא של שאול ושל איש בושת, וְלַעֲמָשָׂא בֶן יֶתֶר שהיה שר הצבא של אבשלום, והבטיח לו דוד שימנה אותו לשר צבאו, וַיַּהַרְגֵם, וַיָּשֶׂם דְּמֵי מִלְחָמָה בְּשָׁלֹם – אף ששני שרי צבא אלו נלחמו בתחילה נגד דוד, ואם היה יואב הורגם באותו זמן היה זה כדרך המלחמה, הרי הוא לא עשה כן, אלא הרגם לאחר שהשלימו עם דוד, ודבר זה הוא נגד הנימוס המקובל, שאין הורגים את האויב לאחר שהשלימו עמו וכרתו לו ברית, וגם היה נראה הדבר כאילו עשה זאת יואב בפקודת דוד. ועוד עוון היה לו בזה, שלא הרגם בקרב פנים אל פנים, אלא בעורמה, וַיִּתֵּן דְּמֵי מִלְחָמָה בַּחֲגֹרָתוֹ אֲשֶׁר בְּמָתְנָיו, שהפיל את החרב מחגורתו והרג בה את עמשא בן יתר, וּבְנַעֲלוֹ אֲשֶׁר בְּרַגְלָיו, ששאל את אבנר בן נר כיצד חולצת יבמה גידמת את נעלו של היבם, והשיב לו אבנר שעושה כן בשיניה, וכשביקש ממנו יואב שיראה לו את הדבר, התכופף אבנר לפני יואב, ואז הרגו יואב בעורמה.
(ו) וְעָשִׂיתָ כְּחָכְמָתֶךָ, כפי שתראה את צורך השעה להענישו, וְלֹא תוֹרֵד שֵׂיבָתוֹ בְּשָׁלֹם שְׁאֹל, אלא תעניש אותו כראוי [אמנם לא ציוה אותו דוד שיהרגנו בדוקא, אלא הניח זאת לשלמה, לנהוג עם יואב כחכמתו].
(ז) וְלִבְנֵי בַרְזִלַּי הַגִּלְעָדִי תַּעֲשֶׂה חֶסֶד, וְהָיוּ בְּאֹכְלֵי שֻׁלְחָנֶךָ, כִּי כֵן קָרְבוּ אֵלַי בְּבָרְחִי מִפְּנֵי אַבְשָׁלוֹם אָחִיךָ, הגם שבאותה שעה לא ציפו ממני לשום גמול, ולכן עלי להכיר להם טובה, וזו מידה כנגד מידה, כשם שהביאו לי אוכל ומשקה כשהייתי זקוק לכך, כך יהיו עכשיו מאוכלי שולחנך.
(ח) וְהִנֵּה עִמְּךָ – מאנשי עצתך, שִׁמְעִי בֶן גֵּרָא בֶן הַיְמִינִי מִבַּחֻרִים, שהוא היה רבו של שלמה, ואף על פי כן ראוי שתרחיק אותו ממך, כי איש רע הוא, ושתי פעמים נהג עימי ברוע מעללים, א. וְהוּא קִלְלַנִי קְלָלָה נִמְרֶצֶת בְּיוֹם לֶכְתִּי מַחֲנָיִם, ב. וְהוּא יָרַד לִקְרָאתִי הַיַּרְדֵּן, ואז הכריח אותי למחול לו [כיון שאם היה דוד מענישו היו כל העם מתייראים שיעניש אותם דוד], וָאֶשָּׁבַע לוֹ בַה' לֵאמֹר אִם אֲמִיתְךָ בֶּחָרֶב, וגם זו היתה הנהגת עזות להכריח את דוד להשבע לו שלא יענישנו.
(ט) וְעַתָּה, הגם שאי אפשר להענישו על מעשים אלו, כיון שכבר מחלתי לו עליהם ונשבעתי לו שלא אעניש אותו על כך, מכל מקום אַל תְּנַקֵּהוּ, כִּי אִישׁ חָכָם אָתָּה, ותמצא סיבה אחרת להמיתו, וְיָדַעְתָּ אֵת אֲשֶׁר תַּעֲשֶׂה לּוֹ, וְהוֹרַדְתָּ אֶת שֵׂיבָתוֹ בְּדָם שְׁאוֹל [ואמנם היה דוד בעצמו יכול למצוא עילה להעניש את שמעי ולהורגו, אך רצה ששלמה יעשה זאת כדי שתהיה אימת מלכותו על כל העם, כיון שהיה באותו הזמן עדיין נער ורך, ולא יבואו לזלזל במלכותו (אלשיך)].
