ז וַיִּקְרָ֤א מֶֽלֶךְ־יִשְׂרָאֵל֙ לְכָל־זִקְנֵ֣י הָאָ֔רֶץ וַיֹּ֨אמֶר֙ דְּעוּ־נָ֣א וּרְא֔וּ כִּ֥י רָעָ֖ה זֶ֣ה מְבַקֵּ֑שׁ כִּֽי־שָׁלַ֨ח אֵלַ֜י לְנָשַׁ֤י וּלְבָנַי֙ וּלְכַסְפִּ֣י וְלִזְהָבִ֔י וְלֹ֥א מָנַ֖עְתִּי מִמֶּֽנּוּ׃ ח וַיֹּֽאמְר֥וּ אֵלָ֛יו כָּל־הַזְּקֵנִ֖ים וְכָל־הָעָ֑ם אַל־תִּשְׁמַ֖ע וְל֥וֹא תֹאבֶֽה׃ ט וַיֹּ֜אמֶר לְמַלְאֲכֵ֣י בֶן־הֲדַ֗ד אִמְר֞וּ לַֽאדֹנִ֤י הַמֶּ֨לֶךְ֙ כֹּל֩ אֲשֶׁר־שָׁלַ֨חְתָּ אֶל־עַבְדְּךָ֤ בָרִֽאשֹׁנָה֙ אֶֽעֱשֶׂ֔ה וְהַדָּבָ֣ר הַזֶּ֔ה לֹ֥א אוּכַ֖ל לַֽעֲשׂ֑וֹת וַיֵּֽלְכוּ֙ הַמַּלְאָכִ֔ים וַיְשִׁבֻ֖הוּ דָּבָֽר׃ י וַיִּשְׁלַ֤ח אֵלָיו֙ בֶּן־הֲדַ֔ד וַיֹּ֕אמֶר כֹּֽה־יַעֲשׂ֥וּן לִ֛י אֱלֹהִ֖ים וְכֹ֣ה יוֹסִ֑פוּ אִם־יִשְׂפֹּק֙ עֲפַ֣ר שֹֽׁמְר֔וֹן לִשְׁעָלִ֕ים לְכָל־הָעָ֖ם אֲשֶׁ֥ר בְּרַגְלָֽי׃ יא וַיַּ֤עַן מֶֽלֶךְ־יִשְׂרָאֵל֙ וַיֹּ֣אמֶר דַּבְּר֔וּ אַל־יִתְהַלֵּ֥ל חֹגֵ֖ר כִּמְפַתֵּֽחַ׃ יב וַיְהִ֗י כִּשְׁמֹ֨עַ֙ אֶת־הַדָּבָ֣ר הַזֶּ֔ה וְה֥וּא שֹׁתֶ֛ה ה֥וּא וְהַמְּלָכִ֖ים בַּסֻּכּ֑וֹת וַיֹּ֤אמֶר אֶל־עֲבָדָיו֙ שִׂ֔ימוּ וַיָּשִׂ֖ימוּ עַל־הָעִֽיר׃
֍ ֍ ֍
(ז) וַיִּקְרָא מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל לְכָל זִקְנֵי הָאָרֶץ להתייעץ איתם, וַיֹּאמֶר, דְּעוּ נָא וּרְאוּ כִּי רָעָה זֶה מְבַקֵּשׁ, שהרי דרך המלכויות הבאות לכבוש מלכות אחרת, שאם נכנעים הם לפניהם אין נלחמים בהם כלל, ואם כן כִּי שָׁלַח אֵלַי לְנָשַׁי וּלְבָנַי וּלְכַסְפִּי וְלִזְהָבִי, שיהיו תחת רשותו כיחס העבד אל אדוניו, וְלֹא מָנַעְתִּי מִמֶּנּוּ, אלא הסכמתי להכנע תחתיו ולקבל את עול מלכותו, ואם כן מדוע רוצה הוא לבוא בפועל ולקחת את כל הדברים הללו, הרי זה סימן שאינו מבקש את תועלת עצמו אלא רוצה להרע לנו.
(ח) וַיֹּאמְרוּ אֵלָיו כָּל הַזְּקֵנִים וְכָל הָעָם, אַל תִּשְׁמַע למה שאמר לך לתת לו את כספך וזהבך ונשיך ובניך, וְלוֹא תֹאבֶה – וגם בליבך אל תתרצה להיות לו עבד, כפי שהסכמת, אלא תחפש תחבולות להסיר מעליך את עולו.
(ט) וַיֹּאמֶר אחאב לְמַלְאֲכֵי בֶן הֲדַד, אִמְרוּ לַאדֹנִי הַמֶּלֶךְ, כֹּל אֲשֶׁר שָׁלַחְתָּ אֶל עַבְדְּךָ בָרִאשֹׁנָה, אֶעֱשֶׂה, שאסכים לקבל את עול מלכותו ולהחשב כעבד אליו [ובפרט זה לא קיבל אחאב את עצת הזקנים], וְהַדָּבָר הַזֶּה שביקשת, שאשלח לך בפועל את כל הדברים, לֹא אוּכַל לַעֲשׂוֹת. וַיֵּלְכוּ הַמַּלְאָכִים, וַיְשִׁבֻהוּ דָּבָר – השיבו לבן הדד את תשובתו של אחאב.
(י) וַיִּשְׁלַח אֵלָיו בֶּן הֲדַד וַיֹּאמֶר, כֹּה יַעֲשׂוּן לִי אֱלֹהִים וְכֹה יוֹסִפוּ, וזו לשון שבועה, אִם יִשְׂפֹּק עֲפַר שֹׁמְרוֹן לִשְׁעָלִים – אם יש מספיק מקום בכל שומרון למדרך כף רגל לְכָל הָעָם אֲשֶׁר ב2ְּרַגְלָי, כי רבים הם מאד.
(יא) וַיַּעַן מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל, וַיֹּאמֶר לשליחי בן הדד, דַּבְּרוּ – כך תאמרו לו, אַל יִתְהַלֵּל החֹגֵר את כלי מלחמתו לצאת לקרב, כִּמְפַתֵּחַ – כמי שכבר ניצח בקרב ופותח הוא את קישורי חגורת חרבו, וכוונתו היתה שאם בשעה שהגיבור חוגר את כלי מלחמתו חושש הוא שמא ינוצח, אז יש לו תקוה לנצח, כיון שחושב הוא על כל צדדי המלחמה והאפשרויות, אבל אם כבר בעת חגירת החרב הוא מתהלל כאילו כבר ניצח, הרי בדרך כלל לא ינצח, כיון שאינו מכין עצה וגבורה כראוי, וגם כיון שהצד שנלחם בו ישליך נפשו מנגד כדי לנצחו.
(יב) וַיְהִי כִּשְׁמֹעַ בן הדד אֶת הַדָּבָר הַזֶּה, וְהוּא שֹׁתֶה, הוּא וְהַמְּלָכִים בַּסֻּכּוֹת שסביבות העיר שומרון, ומתוך שזלזל בדבר לא ראה צורך להנהיג בעצמו את הקרב והמצור על העיר, וַיֹּאמֶר אֶל עֲבָדָיו, שִׂימוּ כלי מלחמה על העיר, להכין את לכידתה, וַיָּשִׂימוּ עבדיו את כלי המלחמה עַל הָעִיר.
