שיעור 12, מסכת מגילה, פרק שלישי

משנה

משנתנו עוסקת בדין 'מעלין בקודש ואין מורידין', ומפרשת את סדר הקדושות של דברים מסוימים, שאין להורידן מקדושה חמורה לקדושה קלה. בְּנֵי הָעִיר שֶׁמָּכְרוּ 'רְחוֹבָהּ שֶׁל עִיר', שיש במקום זה קדושה מסוימת, כיון שמתפללים בו בתעניות, לוֹקְחִין – קונים בְּדָמָיו בֵּית הַכְּנֶסֶת, שהוא קדוש יותר, אבל לא יקנו בדמיו דבר שקדושתו פחותה [אמנם חכמים חולקים וסוברים שאין ברחובה של העיר כל קדושה, כיון שאין מתפללים שם בקביעות]. אם מכרו את בֵּית הַכְּנֶסֶת [ומדובר בבית כנסת של כפר, שהוא נחשב כרכוש פרטי של בני הכפר ורשאים למוכרו], לוֹקְחִין בדמיו תֵּבָה – ארון קודש לספר תורה, שקדושתו גדולה מקדושת בית הכנסת. מכרו תֵּבָה, לוֹקְחִין בדמיה מִטְפָּחוֹת של ספר תורה, שקדושתן גדולה. מכרו מִטְפָּחוֹת, לוֹקְחִין סְפָרִים – חומשים, או נביאים וכתובים. מכרו סְפָרִים, לוֹקְחִין ספר תּוֹרָה, שקדושתו היא החמורה ביותר. אֲבָל אין מורידין בקודש, ולכן אִם מָכְרוּ ספר תּוֹרָה, לֹא יִקְחוּ בדמיו סְפָרִים. מכרו סְפָרִים, לֹא יִקְחוּ בדמיהם מִטְפָּחוֹת. מכרו מִטְפָּחוֹת, לֹא יִקְחוּ תֵּבָה. מכרו תֵּבָה, לֹא יִקְחוּ בֵּית הַכְּנֶסֶת. מכרו בֵּית הַכְּנֶסֶת, לֹא יִקְחוּ אֶת הָרְחוֹב. וְכֵן בְּמוֹתְרֵיהֶן – אף אם קנו במקצת הדמים דבר שקדושתו חמורה, לא יקנו במותר הדמים דבר שקדושתו קלה, והטעם בכל זה הוא לפי שמעלין בקודש ואין מורידין.

גמרא

שנינו במשנה, 'בני העיר שמכרו רחובה של עיר, לוקחין בדמיו בית הכנסת'. אָמַר רַבָּה בַּר בַּר חָנָה, אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן, משנה זוֹ, שמבואר בה שיש קדושה מסוימת ברחובה של עיר, ומחמת כן אם מכרו את הרחוב אין קונים בדמים אלו צורכי חולין אלא רק בית כנסת, דִּבְרֵי רַבִּי מְנַחֵם בְּרַבִּי יוֹסֵי סְתִימָתָאָה – שֶׁסָּתַם התנא של משנתנו את ההלכה כמותו, אֲבָל חֲכָמִים אוֹמְרִים, רְחוֹב העיר אֵין בּוֹ מִשּׁוּם קְדֻשָּׁה כלל, ויכולים בני העיר לעשות בדמיו מה שירצו. מבררת הגמרא, וְרַבִּי מְנַחֵם בְּרַבִּי יוֹסֵי, מַאי טַעֲמָא – מה טעמו, ומדוע הוא סובר שיש קדושה ברחוב העיר. מבארת הגמרא, הוֹאִיל וְהָעָם מִתְפַּלְּלִין בּוֹ בְּתַעֲנִיּוֹת וּבְמַעֲמָדוֹת, וכמבואר במסכת תענית (טו.) שבימי התענית מוציאים את התיבה לרחובה של עיר ומתפללים שם [ותיבת 'מעמדות' האמורה כאן אינה מדוקדקת, שהרי במעמדות היו מתפללים בבית הכנסת, אלא כיון שבדינים רבים שוים תעניות ומעמדות, נקטה הגמרא בשיגרת הלשון 'תעניות ומעמדות', אך הכוונה לתעניות בלבד (ר"ן)]. מבררת הגמרא, וְרַבָּנָן, החולקים על רבי מנחם ברבי יוסי, מה טעמם, ומדוע אין קדושה ברחוב מאחר ומתפללים בו בתעניות. מבארת הגמרא, הַהוּא אַקְרַאי בְּעָלְמָא הוּא – תפילה זו שמתפללים בתעניות דרך מקרה היא, וכיון שאין זו תפילה קבועה, אין קדושה חלה על המקום.

שנינו במשנה שאם מכרו 'בֵּית הַכְּנֶסֶת, לוֹקְחִים תֵּבָה'. אָמַר רַב שְׁמוּאֵל בַּר נַחֲמָנִי אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן, דין זה שמשמע ממשנתנו, שרשאים בני העיר למכור את בית הכנסת [אלא שצריכים לקנות בדמיו דבר קדוש יותר], לֹא שָׁאנוּ דין זה, אֶלָּא בבֵּית הַכְּנֶסֶת שֶׁל כְּפָרִים, שהוא נחשב כרכוש פרטי של בני הכפר, אלא שיש בו קדושה, אֲבָל בְּבתי כנסת שֶׁל כְּרַכִּין, שרבים מצויים שם, כֵּיוָן דְּמֵעָלְמָא קָאָתוּ לֵיהּ – כיון שבאים להתפלל בו מכל מקום בעולם, הרי נבנה מתחילה על דעת כן שיהא מוקדש לצורך כל בני העולם הבאים לעיר, ומחמת כן הֲוָיָא דְּרַבִּים – הרי הוא כבית כנסת השייך לרבים, וְלֹא מָצוּ מְזַבְּנֵי לֵיהּ – ואין בני העיר יכולים למוכרו. אָמַר רַב אַשִׁי, וְהַאי בֵּי כְּנִישְׁתָא דְּמָתָא מְחַסְיָא – אותו בית כנסת הבנוי בעיר 'מתא מחסיא', אַף עַל גַּב דְּמֵעָלְמָא קָאָתוּ לֵהּ – על אף שבאים להתפלל שם מכל מקום בעולם, מכל מקום כֵּיוָן דְּאַדַּעְתָּא דִּידִי קָאָתוּ לֵהּ – כיון שכל הבאים לכאן באים מחמתי, הרי בני המקום מסכימים וגומרים בדעתם שיהא רשאי לעשות כרצונו, ולכן אִי בָּעִינָא מָצִינָא לְזַבּוּנָא – אם ארצה, יכול אני למוכרו, שהרי על דעת כן נבנה.

אָמַר רַב, לֹא שָׁנוּ דין זה, שאם מכרו את בית הכנסת יש קדושה בדמים ואסור לקנות בהם דבר שקדושתו פחותה, אֶלָּא שֶׁלֹּא מָכְרוּ אותו שִׁבְעָה טוּבֵי הָעִיר בְּמַעֲמַד אַנְשֵׁי הָעִיר, אֲבָל מָכְרוּ שִׁבְעָה טוּבֵי הָעִיר בְּמַעֲמַד אַנְשֵׁי הָעִיר, אֲפִילוּ לְמִשְׁתֵי בֵּיהּ שִׁכְרָא שַׁפִּיר דָּמִי – גם אם רוצים לקנות בדמים שיכר ולשתותו, הדבר מותר, ולהלן יבואר הטעם לכך.

מביאה הגמרא מעשה בענין זה, רַבִינָא, הֲוָה לֵיהּ הַהוּא תִּלָּא דְבֵי כְּנִישְׁתָא בְּאַרְעֵיהּ – היה לו בקרקעו תל אבנים של בית כנסת שנחרב, אָתָא לְקַמֵּיהּ דְּרַב אַשִׁי – בא רבינא לרב אשי ושאל אותו כיצד לנהוג. אָמַר לֵיהּ רב אשי, זַבְנֵיהּ – לך ותקנה את אותו תל מִשִּׁבְעָה טוּבֵי הָעִיר, בְּמַעֲמַד אַנְשֵׁי הָעִיר (וּזְבָנָהּ) וּזְרָעָהּ – ותוכל לזרוע בקרקע זו.

אגב מעשה זה מביאה הגמרא דין בענין בניית בית כנסת: אָמַר רַב חִסְדָּא, לֹא לִסְתֹּר אִינִישׁ בֵּי כְּנִישְׁתָא – אסור לאדם לסתור בית כנסת, גם אם כוונתו לבנות תחתיו אחר, עַד דְּבָנֵי בֵּי כְּנִישְׁתָא אַחֲרִיתִי – עד שיבנה תחילה את בית הכנסת האחר, ואז יסתור את הישן. והטעם לכך, מִשּׁוּם פְּשִׁיעוּתָא – מחשש שלאחר שיסתור את הראשון יפשע ולא יבנה את החדש. וְגַרְסִינָן – ולמדנו בענין זה במסכת בבא בתרא בְּפֶרֶק הַשֻּׁתָּפִין  (ג:), וְהָנֵּי מִילֵי דְּלֹא חֲזָ,א בֵּיהּ תְּיוּהָא – ודין זה הוא רק באופן שלא ראו בקעים בקירות בית הכנסת, אֲבָל חֲזָא בֵּיהּ תְּיוּהָא – אבל אם יש בו בקעים ויש חשש סכנה שיפלו הקירות, סָתַר – מותר לסתור תחילה את בית הכנסת הישן, וּבָנִי לֵהּ – ובונה אחר כך את בית הכנסת החדש.

מביאה הגמרא מעשה בענין זה, כִּי הָא – וכמו מעשה זה שאירע, דְּרַב אַשִׁי חֲזָא בָּהּ תְּיוּהָא בְּבֵי כְּנִישְׁתָא דְּמָתָא מְחַסְיָא – רב אשי ראה בקעים בקירות בית הכנסת שבעיר מתא מחסיא, סָתְרֵהּ וּבָנֵיהּ – סתרו תחילה ואחר כך בנה אותו מחדש, וכדי שלא תתעכב הבניה היה לן שם בלילות, וְלֹא אַפְּקֵיהּ לְפוּרְיָא מִנֵּיהּ – ולא הוציא משם את מיטתו עַד דְּתַקִּין לֵהּ שׁוֹפְכֵי – עד שהסתיימה בנייתו לגמרי, והתקינו לו אפילו צינורות ומרזבים, שדבר זה נעשה בסיום הבניה.