י נִשְׁבְּרָ֖ה קִרְיַת־תֹּ֑הוּ סֻגַּ֥ר כָּל־בַּ֖יִת מִבּֽוֹא׃ יא צְוָחָ֥ה עַל־הַיַּ֖יִן בַּֽחוּצ֑וֹת עָֽרְבָה֙ כָּל־שִׂמְחָ֔ה גָּלָ֖ה מְשׂ֥וֹשׂ הָאָֽרֶץ׃ יב נִשְׁאַ֥ר בָּעִ֖יר שַׁמָּ֑ה וּשְׁאִיָּ֖ה יֻכַּת־שָֽׁעַר׃
֍ ֍ ֍
(י) מתאר עתה הנביא את מראה הארץ, בשעה שעמדו עשרת השבטים לגלות ממנה, נִשְׁבְּרָה קִרְיַת תֹּהוּ – התקרה של הבתים והמבצרים נשברו וכמי שאינם, סֻגַּר כָּל בַּיִת מִבּוֹא – וכל הבתים נסגרו, שלא יוכלו לבוא לתוכם.
(יא) כנגד זה שבתחילה היו משוררים על היין, הרי עתה צְוָחָה עַל הַיַּיִן בַּחוּצוֹת – היו עומדים בחוצות עם היין וצווחים ומתאוננים, עָרְבָה כָּל שִׂמְחָה – שמחת הלב הפנימית, שהיא מאירה לאדם כמו השמש, והיא הגורמת לשמחה החיצונית, עתה היא שוקעת ואובדת כפי ששוקעת השמש בערב, ועל ידי שאבדה שמחת הלב, גָּלָה מְשׂוֹשׂ הָאָרֶץ – גם הששון, שהוא גילוי השמחה החיצוני יגלה ויאבד מהארץ, כי כל יושבי הארץ יגלו ממנה, ואין מי שישמח וישיש בה.
(יב) נִשְׁאַר בָּעִיר שַׁמָּה – ומעתה לא ישאר בעיר, שזהו מקום הבתים, אלא שממה בלבד, וּשְׁאִיָּה יֻכַּת שָׁעַר – ושער העיר, שזהו מקום ישיבת הזקנים וקיבוץ העם, יוכה בבדידות, כי לא ימצא שם שום אדם.
