ט ט֣וֹב נִ֭קְלֶה וְעֶ֣בֶד ל֑וֹ מִ֝מִּתְכַּבֵּ֗ד וַֽחֲסַר־לָֽחֶם׃ י יוֹדֵ֣עַ צַ֭דִּיק נֶ֣פֶשׁ בְּהֶמְתּ֑וֹ וְֽרַחֲמֵ֥י רְ֝שָׁעִ֗ים אַכְזָרִֽי׃
֍ ֍ ֍
(ט) יש בני אדם החושבים שמוטב לאדם לשמור על כבודו ולא לעשות עבודה בעצמו, הגם שמחמת כן יחסר לו מזונו, ומלמד עתה שאין הדבר כן, אלא טוֹב נִקְלֶה וְעֶבֶד לוֹ – טוב לאדם שיתבזה מעט בעבודתו, כי בכך לפי האמת יש לו כבוד, כי כביכול יש לו עבד, כי הוא בעצמו עובד לצורך עצמו, ועל ידי זה ישבע לחם, מִמִּתְכַּבֵּד – ממי שעושה מעשה שחושב על ידו להשיג כבוד [אך באמת אינו 'נכבד', אלא רק 'מתכבד', מנסה להשיג כבוד], וַחֲסַר לָחֶם, כיון שאינו עושה מלאכה, ואין לו לחם לאכול, שזהו קלון אמיתי. והנמשל הוא ללימוד התורה, שאם הוא מתבייש לשאול ואינו מבקש שילמדוהו, הרי זהו קלון אמיתי, שחסר לו לחם התורה, ומי שמתבזה על דברי תורה ומשיג אותם, הרי הוא כעבד לעצמו, והשיג בכך את הכבוד האמיתי.
(י) יוֹדֵעַ צַדִּיק נֶפֶשׁ בְּהֶמְתּוֹ – ה'צדיק', הנוהג בכל מעשיו לפי חוקי הצדק, יעשה כן אפילו עם בעלי החיים שברשותו, ויודע הוא את תכונת נפשה וצרכיה של בהמתו לתת לה מזונותיה בזמן הראוי ובאופן הראוי, ואינו מכביד עליה יותר מכפי יכולתה, שזו גם הנהגת ה' עם בעלי החיים, ולכן ציוה ה' בתורה שלא לצער בעלי חיים, וְרַחֲמֵי רְשָׁעִים אַכְזָרִי – ואילו הרשע, גם אם נראה כמרחם על בהמתו ומאכילה, זהו כדי שיוכל אחר כך להתאכזר עליה ולהעבידה יותר מכפי יכולתה. ויש בכך גם רמז לגבי האדם, המורכב מגוף ונשמה, והגוף דומה לבהמה ביחס לנשמה, וכאשר הצדיק רואה ש'בהמתו', והיינו גופו, מושך אותו לתאוות ועניני העולם הזה, יודע הוא את 'נפש בהמתו', שהיא הנשמה [שהיא 'נפשה' של ה'בהמה', שהוא הגוף], ותועלת הנשמה היא שלא ילך אחרי תאוות העולם, ומונע את תאוות הבהמה מפני רצון הנשמה. ואילו הרשע, מרחם על 'בהמתו', והיינו על גופו, לתת לו את כל תאוות ליבו, ובכך הוא מתאכזר על נשמתו, כי גורם לה להיכרת מארץ החיים.
