יז וַֽיְהִי֙ דְּבַר־ה֔' אֶל־אֵֽלִיָּ֥הוּ הַתִּשְׁבִּ֖י לֵאמֹֽר׃ יח ק֣וּם רֵ֗ד לִקְרַ֛את אַחְאָ֥ב מֶֽלֶךְ־יִשְׂרָאֵ֖ל אֲשֶׁ֣ר בְּשֹֽׁמְר֑וֹן הִנֵּה֙ בְּכֶ֣רֶם נָב֔וֹת אֲשֶׁר־יָ֥רַד שָׁ֖ם לְרִשְׁתּֽוֹ׃ יט וְדִבַּרְתָּ֨ אֵלָ֜יו לֵאמֹ֗ר כֹּ֚ה אָמַ֣ר ה֔' הֲרָצַ֖חְתָּ וְגַם־יָרָ֑שְׁתָּ וְדִבַּרְתָּ֨ אֵלָ֜יו לֵאמֹ֗ר כֹּ֚ה אָמַ֣ר ה֔' בִּמְק֗וֹם אֲשֶׁ֨ר לָֽקְק֤וּ הַכְּלָבִים֙ אֶת־דַּ֣ם נָב֔וֹת יָלֹ֧קּוּ הַכְּלָבִ֛ים אֶת־דָּֽמְךָ֖ גַּם־אָֽתָּה׃ כ וַיֹּ֤אמֶר אַחְאָב֙ אֶל־אֵ֣לִיָּ֔הוּ הַֽמְצָאתַ֖נִי אֹֽיְבִ֑י וַיֹּ֣אמֶר מָצָ֔אתִי יַ֚עַן הִתְמַכֶּרְךָ֔ לַֽעֲשׂ֥וֹת הָרַ֖ע בְּעֵינֵ֥י הֽ'׃ כא הִנְנִ֨י מֵבִ֤י אֵלֶ֨יךָ֙ רָעָ֔ה וּבִֽעַרְתִּ֖י אַֽחֲרֶ֑יךָ וְהִכְרַתִּ֤י לְאַחְאָב֙ מַשְׁתִּ֣ין בְּקִ֔יר וְעָצ֥וּר וְעָז֖וּב בְּיִשְׂרָאֵֽל׃ כב וְנָֽתַתִּ֣י אֶת־בֵּֽיתְךָ֗ כְּבֵית֙ יָֽרָבְעָ֣ם בֶּן־נְבָ֔ט וּכְבֵ֖ית בַּעְשָׁ֣א בֶן־אֲחִיָּ֑ה אֶל־הַכַּ֨עַס֙ אֲשֶׁ֣ר הִכְעַ֔סְתָּ וַֽתַּחֲטִ֖א אֶת־יִשְׂרָאֵֽל׃ כג וְגַ֨ם־לְאִיזֶ֔בֶל דִּבֶּ֥ר ה֖' לֵאמֹ֑ר הַכְּלָבִ֛ים יֹֽאכְל֥וּ אֶת־אִיזֶ֖בֶל בְּחֵ֥ל יִזְרְעֶֽאל׃ כד הַמֵּ֤ת לְאַחְאָב֙ בָּעִ֔יר יֹֽאכְל֖וּ הַכְּלָבִ֑ים וְהַמֵּת֙ בַּשָּׂדֶ֔ה יֹֽאכְל֖וּ ע֥וֹף הַשָּׁמָֽיִם׃ כה רַ֚ק לֹֽא־הָיָ֣ה כְאַחְאָ֔ב אֲשֶׁ֣ר הִתְמַכֵּ֔ר לַֽעֲשׂ֥וֹת הָרַ֖ע בְּעֵינֵ֣י ה֑' אֲשֶׁר־הֵסַ֥תָּה אֹת֖וֹ אִיזֶ֥בֶל אִשְׁתּֽוֹ׃ כו וַיַּתְעֵ֣ב מְאֹ֔ד לָלֶ֖כֶת אַֽחֲרֵ֣י הַגִּלֻּלִ֑ים כְּכֹל֙ אֲשֶׁ֣ר עָשׂ֣וּ הָֽאֱמֹרִ֔י אֲשֶׁר֙ הוֹרִ֣ישׁ ה֔' מִפְּנֵ֖י בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל׃
֍ ֍ ֍
(יז) וַיְהִי דְּבַר ה' אֶל אֵלִיָּהוּ הַתִּשְׁבִּי לֵאמֹר.
(יח) קוּם רֵד לִקְרַאת אַחְאָב מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר בְּשֹׁמְרוֹן, כלומר, כיון שבית מלכותו בשומרון לא היה לו צורך בכרם שביזרעאל לצורך המלכות, אלא לצורך אישי, ולכן לא היתה לו זכות לתבוע את הכרם מכח חוקי המלכות, הִנֵּה הוא נמצא בְּכֶרֶם נָבוֹת אֲשֶׁר יָרַד שָׁם לְרִשְׁתּוֹ.
(יט) וְדִבַּרְתָּ אֵלָיו לֵאמֹר, כֹּה אָמַר ה', הֲרָצַחְתָּ – הרי לא הרגת את נבות בדין, שמחמת כן אתה זכאי לרשת את נכסיו, אלא הרגתו בדרך רציחה, וְגַם יָרָשְׁתָּ – ואיך תעז פניך גם לירש את נכסיו. וְדִבַּרְתָּ אֵלָיו לֵאמֹר, כֹּה אָמַר ה', בִּמְקוֹם אֲשֶׁר לָקְקוּ הַכְּלָבִים אֶת דַּם נָבוֹת, יָלֹקּוּ הַכְּלָבִים אֶת דָּמְךָ גַּם אָתָּה.
(כ) וַיֹּאמֶר אַחְאָב אֶל אֵלִיָּהוּ, הַמְצָאתַנִי אֹיְבִי – האם מצאת אותי בעבירה זו, והרי לא אני הרגתיו, אלא איזבל. וַיֹּאמֶר לו אליהו, מָצָאתִי – אתה האשם בכך, יַעַן הִתְמַכֶּרְךָ לַעֲשׂוֹת הָרַע בְּעֵינֵי ה' – אתה נוהג כמי שנמכר לאיזבל לעבד לעשות כל עבירה שהיא רוצה שתעשה, ולכן גם מה שהיא עשתה מתייחס אליך.
(כא) הִנְנִי מֵבִי אֵלֶיךָ רָעָה, וּבִעַרְתִּי אַחֲרֶיךָ, וְהִכְרַתִּי לְאַחְאָב מַשְׁתִּין בְּקִיר – אדם שדרכו להשית מחשבות בקירות ליבו, כלומר, כל בן דעת ממשפחתו, קטנים וגדולים, וְעָצוּר – עושר העצור בבית, וְעָזוּב – עושר הנמצא בשדה, בְּיִשְׂרָאֵל.
(כב) וְנָתַתִּי אֶת בֵּיתְךָ כְּבֵית יָרָבְעָם בֶּן נְבָט, וּכְבֵית בַּעְשָׁא בֶן אֲחִיָּה, אֶל הַכַּעַס אֲשֶׁר הִכְעַסְתָּ וַתַּחֲטִא אֶת יִשְׂרָאֵל בעבודה זרה.
(כג) וְגַם לְאִיזֶבֶל דִּבֶּר ה' לֵאמֹר, כיון שהיא היתה זו שהוציאה לפועל את רציחת נבות, הַכְּלָבִים יֹאכְלוּ אֶת אִיזֶבֶל בְּחֵל יִזְרְעֶאל.
(כד) הַמֵּת לְאַחְאָב בָּעִיר, יֹאכְלוּ הַכְּלָבִים, וְהַמֵּת בַּשָּׂדֶה יֹאכְלוּ עוֹף הַשָּׁמָיִם.
(כה) רַק לֹא הָיָה כְאַחְאָב בכל מלכי ישראל הרשעים, אֲשֶׁר לא עבד עבודה זרה מדעתו, אלא הִתְמַכֵּר לרצון אחרים, לַעֲשׂוֹת הָרַע בְּעֵינֵי ה', אֲשֶׁר הֵסַתָּה אֹתוֹ אִיזֶבֶל אִשְׁתּוֹ.
(כו) וגם בכמות ואיכות הרוע היה גרוע יותר משאר מלכי ישראל, כי כולם עבדו את העגלים מחמת שפחדו שישראל ילכו לבית המקדש וימרדו בהם, אבל אחאב מרד בה' לגמרי וַיַּתְעֵב מְאֹד לָלֶכֶת אַחֲרֵי הַגִּלֻּלִים, כְּכֹל אֲשֶׁר עָשׂוּ הָאֱמֹרִי אֲשֶׁר הוֹרִישׁ ה' מִפְּנֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל.
