ד כִּֽי־הָיִ֨יתָ מָע֥וֹז לַדָּ֛ל מָע֥וֹז לָֽאֶבְי֖וֹן בַּצַּר־ל֑וֹ מַחְסֶ֤ה מִזֶּ֨רֶם֙ צֵ֣ל מֵחֹ֔רֶב כִּ֛י ר֥וּחַ עָֽרִיצִ֖ים כְּזֶ֥רֶם קִֽיר׃ ה כְּחֹ֣רֶב בְּצָי֔וֹן שְׁא֥וֹן זָרִ֖ים תַּכְנִ֑יעַ חֹ֚רֶב בְּצֵ֣ל עָ֔ב זְמִ֥יר עָֽרִיצִ֖ים יַֽעֲנֶֽה׃
֍ ֍ ֍
(ד) כִּי בכך שהחרבת את ערי הגויים למען ישראל, הָיִיתָ מָעוֹז לַדָּל, וגם מָעוֹז לָאֶבְיוֹן, הגרוע מהדל, בַּצַּר לוֹ, וזו גדולה יתרה לעזור לדל ולאביון בשעה שצר להם, וההצלה היתה בכך שהיית לו מַחְסֶה מִזֶּרֶם – ממטר הזורם עליו, וכן היית לו כצֵל מֵחֹרֶב – להצילו מחום השמש, והגשם והשמש הם שני דברים הפכיים, והמשל בזה הוא שהושיעו ה' מכל צרותיו, ומבאר את הנמשל של מחסה מזרם, כִּי רוּחַ עָרִיצִים [-הגויים] הרי היא כְּזֶרֶם המשחית ומכלה, ואתה היית כקִיר העוצר את הזרם.
(ה) והנמשל של 'צל מחורב' הוא כְּחֹרֶב בְּצָיוֹן – כמו החום החזק בעת היובש, שְׁאוֹן זָרִים תַּכְנִיעַ – החום יכניע את 'שאון הזרים', שהם המים הזורמים, שהחום מייבש אותם ועוצר את זרימתם, חֹרֶב בְּצֵל עָב – והחורב עצמו, שהוא החום והיובש, יכנע בפני צל העננים, זְמִיר עָרִיצִים יַעֲנֶה – כך יכניע ה' את זמרת העריצים, המשוררים ושמחים על נצחונם וגבורתם, וזהו סיום דברי השיר שישירו הזקנים באותו זמן של הגאולה השלימה.
