ג שִֽׁירוּ־ל֭וֹ שִׁ֣יר חָדָ֑שׁ הֵיטִ֥יבוּ נַ֝גֵּ֗ן בִּתְרוּעָֽה׃ ד כִּֽי־יָשָׁ֥ר דְּבַר־יְהוָ֑ה וְכָל־מַֽ֝עֲשֵׂ֗הוּ בֶּֽאֱמוּנָֽה׃
֍ ֍ ֍
(ג) שִׁירוּ לוֹ שִׁיר חָדָשׁ, על הנהגתו הבאה בהשגחה פרטית, וכיון שאין זו ההנהגה הקבועה אלא הנהגה הבאה לפי מעשי בני האדם, לטוב או לרע, יש צורך לשורר עבורה שיר חדש שיתאים להנהגה המתחדשת באותו זמן, הֵיטִיבוּ נַגֵּן בִּתְרוּעָה, כי התרועה מורה על דבר חדש שאירע, ועל התגלות ה' לשפוט את יושבי הארץ, להנהיגם בהשגחה מיוחדת לפי מעשיהם.
(ד) חוזר ואומר על ההנהגה הטבעית, כִּי יָשָׁר דְּבַר יְיָ – בריאת העולם [המכונה 'דבר ה", כאמור בפסוק ו'] נעשתה בצורה של חוקים ישרים וקבועים, בלתי משתנים, לא נוסף עליהם ולא נגרע מהם, וְכָל מַעֲשֵׂהוּ בֶּאֱמוּנָה – וחוקים טבעיים אלו הם 'נאמנים', כלומר, חוקק ה' חוקים אלו באופן שאין בהם שינוי לעולם, כי היום והלילה, הקיץ והחורף וכדומה, לא ישבתו לעולם, וכאילו הבטיח ה' שחוקים אלו יתקיימו תמיד, ונאמן הוא בדבריו שאכן הם קיימים לעולם.
