שיעור 133, מסכת יבמות, פרק ארבעה עשר

אָ מַ ר רַ ב ִּ י יוֹ חָ נָ ן ב ֶּ ן נ וִּרי, ִּמ ְּפֵני מָ ה ָא ְּמר ו חכמים
ש ָה ִּא ָשה ש ֶּ נ ִּ תְּ חָ רְּ ש ָ ה לאחר נישואיה יוֹ צְּ אָ ה – יכול
בעלה להוציאה בגט, וְּ אִּ יש ש ֶּ נ ִּ תְּ חָ רֵ ש אֵ ינוֹ מוֹ צִּ יא.
ָא ְּמר ו לוֹ , אֵ ינוֹ דֹו ֶּמה הָ אִּ יש הַ מְּ גָ רֵ ש ָל ִּא ָשה הַ מ ִּ תְּ ג ָ רֶּ ש ֶּ ת,
ִּלְּרצֹוָנ ה – בין אם רצונה ִּלְּרצֹוָנ ה וְּ ש ֶּ ל ֹא ֶּש ָה ִּא ָשה יוֹ צְּ אָ ה
בכך ובין בעל כרחה, ולכן גם עתה שהתחרשה ואין
לה דעת ורצון לגירושין, יכול בעלה לגרשה. וְּ הָ אִּ יש
אֵ ינוֹ מוֹ צִּ יא אֶּ ל ָא לִּ רְּ צוֹ נוֹ , וכיון שהוא חרש ואין בו
עתה דעת, אינו יכול לגרש. והביאו חכמים ראיה
לדבריהם מכך שֵה ִּעיד רַ ב ִּ י יוֹ חָ נָ ן ב ֶּ ן ג וְּד ְּגָדא, ַעל
הַ חֵ רֶּ ש ֶּ ת ֶּש ִּה ִּ שי ָא ה אָ בִּ יהָ בקטנותה, שקידושיה קידושי
תורה, ֶּש יֹו ְּצ ָאה ב ְּ גֵט, ואפילו לאחר שגדלה ויצאה
מרשות האב, מכל מקום מקבלת היא עצמה את
גיטה, והיינו כיון שהאשה יוצאת גם שלא לרצונה.
וְּ העיד עוד ַעל יתומה קְּ טַ נ ָ ה ב ַ ת יִּ ש ְּ רָ אֵ ל, ֶּש ִּ נ ֵשאת לְּ כ ֹהֵ ן
על ידי אמה ואחיה, שקידושין אלו מדרבנן הם,
ש ֶּ אוֹ כֶּ לֶּת ִּב ְּתר ו ָמה דרבנן, ואין גוזרים איסור בתרומה
דרבנן משום תרומה דאורייתא. סיימו חכמים את
ראייתם ו ָא ְּמר ו לוֹ לרבי יוחנן בן נורי, אַ ף זוֹ
שנתחרשה, כ ְּ יוֹ צֵ א ָב ה. ומבאר הרי"ף, ֵפר ו ש, אַ ף זוֹ
ָב ה – דינה ֶּש ִּ נ ֵשאת כ ְּ ש ֶּ הִּ יא ִּפַ ק ַחת, וְּ נִּ תְּ ג ָ רְּ ש ָ ה, כ ְּ יוֹ צֵ א
דומה לדין פקחת שנתחרשה אחר שנישאת, כ ְּ ש ֵ ם
ש ֶּ חֵ רֶּ ש ֶּ ת ֶּש ִּה ִּ שי ָא ה אָ בִּ יהָ , ש ֶּ אַ ף ַעל ִּפי ֶּש ִּ נ ש וֶּאי ָה ִּנ ש ו ֵאי
תֹוָרה, מִּ תְּ ג ָ רֶּ ש ֶּ ת,
ְּ
ָכך זוֹ ַה ִּפַ ק ַחת ֶּש ִּ נ ֵשאת וְּ אַ חַ ר כ ָ
ְּ
ך
נִּ תְּ חָ רְּ ש ָ ה, אַ ף ַעל ִּפי ֶּש ִּ נ ש וֶּאי ָה ִּנ ש ו ֵאי תֹוָרה, מִּ תְּ ג ָ רֶּ ש ֶּ ת.

גמרא
שנינו במשנה, ֵה ִּעיד רַ ב ִּ י יוֹ חָ נָ ן בן גודגדא על החרשת
שהשיאה אביה, שהיא יוצאה בגט כ ו'. אָ מַ ר רָ בָ א,
ֵמֵעד ותֹו ש ֶּ ל רַ ב ִּ י יוֹ חָ נָ ן ב ֶּ ן ג וְּד ְּגָדא, האומר שאפילו
במקום שחלו קידושין גמורים מהתורה אין צורך
בדעת האשה כדי להתגרש, יש ללמוד דין זה, שאם
אָ מַ ר הבעל ְּל ֵעִּדים ְּרא ו ג ֵט זֶּה ש ֶּ אֲ נִּ י נוֹ תֵ ן לאשתי, וְּ כיון
שלא רצה לומר לה בפירוש שהוא מגרשה חָ זַר ]-שינה
את דיבורו[ וְּ אָ מַ ר ָל ה 'כ ִּ נְּ סִּ י ש ְּ טָ ר חוֹ ב זֶּה', וקיבלתו
ממנו, הֲרֵ י זוֹ מְּ גֹ רֶּ ש ֶּ ת, ומבאר רבא את השייכות בין
שני הדינים, מִּ י ]-וכי[ לֹא אָ מַ ר רַ ב ִּ י יוֹ חָ נָ ן ב ֶּ ן ג וְּד ְּגָדא
ַ ד ְּע ָת ה ְּ ד ִּא ָשה – שאין צורך בדעתה של ב ד ָ ִּעיַנן ְּ לֹא
האשה בשעת הגירושין, שהרי לחרשת אין דעת להבין
שמה שנתן בידה הוא גט שמתגרשת בו, הָ כָ א נַ מ ִּ י לֹא
ַ ד ְּע ָת ה – גם כאן אין צורך בדעתה של האשה, ָב ִּעיַנן
ואף על פי שהיא סבורה שזהו שטר חוב, כיון שהיה
זה גט, הרי היא מגורשת ]ואף שיש צורך שתהא
האשה בת דעת לענין זה שמשלחה ואינה חוזרת,
וכפי שהתבאר לעיל, הרי אחרי שתראה האשה שאין
זה שטר חוב אלא גט, וכן אחרי שיסבירו לחרשת
שהתגרשה, לא תחזורנה, ורק עתה בשעת מעשה
הגירושין אינן יודעות שהן מתגרשות )על פי ערוך
לנר([.
תמהה הגמרא, ְּפ ִּשי ָטא – דין זה פשוט הוא, ומדוע
הוצרך רבא ללמוד זאת מדברי רבי יוחנן בן נורי.
מתרצת הגמרא, אמנם עיקר דין זה אכן פשוט הוא
גם ללא דברי רבי יוחנן בן נורי, אלא שרצה רבא
להשמיענו חידוש נוסף בדבריו, ַמה ו ְּ ד ֵתי ָמא – סבור
היית לומר, כ ֵ יוָ ן ְּ ד ָא ַמר ָל ה הבעל 'כ ִּ נְּ סִּ י ש ְּ טָ ר חוֹ ב זֶּה',
ַב ְּטֵלי ה – כוונתו היתה לבטל את הגט ]והרי ִּב ט וֵלי
בכוחו של הבעל לבטל את הגט ולפוסלו בכך[, קָ א
מַ ש ְּ מָ ע לָ ן – לכך השמיענו רבא שאין הדבר כן, ְּ ד ִּאם
אִּ יתָ א ְּ ד ַב ְּטֵלי ה – כיון שאם אכן היתה כוונתו לבטל את
הגט, ָל ֵעִּדים הֲוָ ה אָ מַ ר ְּלה ו – היה אומר זאת לעדים,
ולא לאשה, ו ִּמְּ דלֹא אָ מַ ר ְּלה ו – וכיון שלא אמר להם
דבר, הרי זו ראיה דלֹא ַב ְּטֵלי ה – שלא היתה כוונתו
לבטלו, וְּ הַ אי ְּ דָק ָא ַמר ָל ה הָ כִּ י – והטעם שאמר לה לשון
זו, שזהו שטר חוב, מֵ חֲמַ ת ִּכ ס ו ָפא ה וא ְּ דָק ָא ַמר ָל ה – רק
מחמת הבושה אמר לה כן, שהתבייש לומר לה
בפירוש שהוא מגרשה, ולכן אמר לה לשון זו, אך לא
היתה כוונתו לבטל את הגט.

משנה
משנתנו עוסקת בדיני נישואי חרשת לגבי יבום
וחליצה: ש ְּ נֵי אַ חִּ ים חֵ רְּ ש ִּ ים, ְּנ ש ו ִּאים ְּש ֵתי אֲ חָ יוֹ ת
ִּפְּקחֹות, אוֹ שהיו שני החרשים נשואים לש ְּ ֵתי אֲ חָ יוֹ ת
חֵ רְּ ש וֹ ת, אוֹ שהיו נשואים לשתי אחיות שאַ חַ ת מהן
ִּפַ ק ַחת וְּ אַ חַ ת מהן חֵ רֶּ ש ֶּ ת, אוֹ ְּש ֵתי אֲ חָ יוֹ ת חֵ רְּ ש וֹ ת שהיו
ְּנ ש ואֹות לִּ ש ְּ נֵי אַ חִּ ין ִּפְּק ִּחין, אוֹ שהיו נשואות לִּ ש ְּ נֵי אַ חִּ ין
חֵ רְּ ש ִּ ים, אוֹ לִּ ש ְּ נֵי אַ חִּ ים שאֶּ חָ ד מהם חֵ רֵ ש וְּ אֶּ חָ ד מהם
ִּפֵ ק ַח, שבכל האופנים הללו יש לפחות צד אחד של
חרשות, וממילא כל אלו אינם אלא קידושין דרבנן,
ומת הבעל ללא בנים, הֲרֵ י ֵא ל ו ְּפט ורֹות מִּ ן הַ חֲלִּ יצָ ה ו ִּמן
ַהִּ י ב ום, ואף שמן התורה אינן אסורות על אחי הבעל,
הרי מן התורה אינן זקוקות כלל ליבום וחליצה, ואילו
מדרבנן שהן זקוקות ליבום או חליצה, הרי הן גם
אסורות על אחי הבעל מדין אחות אשה, ולכן הן
פטורות מחליצה ומיבום.
אִּ ם ָהי ו שתי הנשים של שני האחים ָנ ְּכִּר יֹות – אינן
אחיות, ומת הבעל ללא בנים, ִּי ְּכנֹוס ו – ייבמו, כיון
שקידושין דרבנן אלו זקוקים ליבום דרבנן, אבל אינם
יכולים לחלוץ, שאין חליצה בחרשת, כפי שהתבאר
לעיל, מאחר ואינה יכולה לומר את הפסוקים
האמורים בפרשה, וְּ אִּ ם לאחר מכן ָרצ ו לְּ הוֹ צִּ יא, יֹו ִּציא ו
– יכולים לגרשה בגט, כיון שהקידושין הראשונים של
האח המת לא היו אלא קידושין דרבנן, ממילא אף
היבום אינו אלא מדרבנן, ומועילים גירושין ברמיזה
לקידושין אלו.