יום חמישי
י"ח אדר ב' התשפ"ד
יום חמישי
י"ח אדר ב' התשפ"ד

חיפוש בארכיון

שיעור 135, ספר משלי, פרק יג, ג-ד

ג נֹצֵ֣ר פִּ֭יו שֹׁמֵ֣ר נַפְשׁ֑וֹ פֹּשֵׂ֥ק שְׂ֝פָתָ֗יו מְחִתָּה־לֽוֹ׃ ד מִתְאַוָּ֣ה וָ֭אַיִן נַפְשׁ֣וֹ עָצֵ֑ל וְנֶ֖פֶשׁ חָֽרֻצִ֣ים תְּדֻשָּֽׁן׃

 

֍             ֍              ֍

 

(ג) נֹצֵר פִּיו – מי ששומר שמירה מעולה על פיו, שגם בדברי תורה וחכמה לא ימהר לדבר עד שיהיו הדברים ברורים ונכונים [כי לשון 'פה' מורה על דיבור פנימי הבא ממחשבת השכל], הרי הוא שֹׁמֵר נַפְשׁוֹ, כי הוא שולט על פיו, שזו החומה הפנימית השומרת על דיבוריו, וכל שכן שהוא שולט על השפתיים, שהם החומה החיצונית, וכך נשמרת נפשו מפני דיבורים מיותרים או אסורים. אבל פֹּשֵׂק שְׂפָתָיו – מי שאינו שומר אפילו על שפתיו, שזהו הדיבור החיצוני הבא ללא מחשבה, ופוער ומרחיב את פיו לאמירת דברי איסור, לשון הרע ורכילות, מְחִתָּה לוֹ – הרי זהו שבר ופח יקוש לנפשו ולגופו.

(ד) מִתְאַוָּה וָאַיִן נַפְשׁוֹ עָצֵל – המתעצל מלעשות מלאכתו כראוי, אין זה מחמת שאין לו תאוה ורצון לעניני העולם, אלא אדרבה, תאוותו גדולה יותר משאר בני אדם [כי מי שאין לו דרך להשיג את תאוותו, תאוותו מתרבה יותר], אלא שהעצלות מכבידה עליו ומונעת ממנו מלהשיג את רצונו, וכאילו גופו אינו מוכן לעשות את רצונות נפשו, ומחמת כן יסבול וימות [וכמו שנאמר להלן (פרק כ"א פסוק כ"ה) "תַּאֲוַת עָצֵל תְּמִיתֶנּוּ כִּי מֵאֲנוּ יָדָיו לַעֲשׂוֹת"]. וְנֶפֶשׁ חָרֻצִים תְּדֻשָּׁן – אבל החרוצים במלאכתם, הגם שמייגעים את גופם בעשיית מלאכה, נפשם תדושן, כי ישיגו את כל תאוות ליבם. והנמשל הוא לגבי לימוד התורה, כי המתעצל מלעסוק בה, הגם שנפשו הרוחנית מתאווה לחוקי החכמה, מחמת עצלותו תמות נפשו מיתת עולם. ואילו החרוץ ומייגע את גופו בעסק התורה, נפשו הרוחנית תדושן מאת ה' בנחל עדניו.

 

"וְדִבַּרְתִּי עַל הַנְּבִיאִים, וְאָנֹכִי חָזוֹן הִרְבֵּיתִי, וּבְיַד הַנְּבִיאִים אֲדַמֶּה" (הושע יב יא)