שיעור 14, ספר נחמיה, פרק ד, י-יב

י וַיְהִ֣י ׀ מִן־הַיּ֣וֹם הַה֗וּא חֲצִ֣י נְעָרַי֮ עֹשִׂ֣ים בַּמְּלָאכָה֒ וְחֶצְיָ֗ם מַֽחֲזִיקִים֙ וְהָֽרְמָחִ֣ים הַמָּֽגִנִּ֔ים וְהַקְּשָׁת֖וֹת וְהַשִּׁרְיֹנִ֑ים וְהַ֨שָּׂרִ֔ים אַֽחֲרֵ֖י כָּל־בֵּ֥ית יְהוּדָֽה׃ יא הַבּוֹנִ֧ים בַּֽחוֹמָ֛ה וְהַנֹּֽשְׂאִ֥ים בַּסֶּ֖בֶל עֹֽמְשִׂ֑ים בְּאַחַ֤ת יָדוֹ֙ עֹשֶׂ֣ה בַמְּלָאכָ֔ה וְאַחַ֖ת מַֽחֲזֶ֥קֶת הַשָּֽׁלַח׃ יב וְהַ֨בּוֹנִ֔ים אִ֥ישׁ חַרְבּ֛וֹ אֲסוּרִ֥ים עַל־מָתְנָ֖יו וּבוֹנִ֑ים וְהַתּוֹקֵ֥עַ בַּשּׁוֹפָ֖ר אֶצְלִֽי׃

֍           ֍            ֍

(י) וַיְהִי מִן הַיּוֹם הַהוּא, לאחר שהסתלק האויב, אך עדיין חששו היהודים שיחזרו האויבים, ולכן לא חזרה כל משפחה לבנות את חלק החומה שעסקה בבנייתו, אלא נשארו כולם באותו מקום שבו התקבצו להלחם באויבים, וכל אחד מעושי המלאכה היה בונה את החומה בידו האחת ומחזיק בנשק בידו השניה, וכפי שיבואר להלן (פסוק יא), אבל נערי נחמיה היו שונים בכך מכולם, כי היו חֲצִי נְעָרַי – נערי נחמיה, שהיו גיבורי חיל, עֹשִׂים בַּמְּלָאכָה, וְחֶצְיָם מַחֲזִיקִים בַּשֶּׁלַּח להלחם, והטעם שהיו שונים בזה מיתר העם, וְהָרְמָחִים הַמָּגִנִּים – כי אותם שהחזיקו ברמחים הוצרכו להחזיק גם במגינים, והיו שתי ידיהם אוחזות בכלי המלחמה, וְהַקְּשָׁתוֹת וְהַשִּׁרְיֹנִים – ואותם שהחזיקו קשתות היו לבושים שריון מלחמה, ולא ניתן לבנות ביד האחת כאשר הגוף עטוי שריון, כי הם היו גיבורי חיל ומלומדי מלחמה, ולכן רק חציים עסקו במלאכה, והחצי השני היה מוכן כולו למלחמה, וְהַשָּׂרִים אַחֲרֵי כָּל בֵּית יְהוּדָה – וגם השרים וכל בית יהודה נשארו באותו מקום, ולא התפזרו לאורך כל החומה.

(יא) אמנם כיון שהשרים ובית יהודה לא היו מלומדי מלחמה, ולא היו להם מגן ושריון, לכן נהגו באופן אחר, הַבּוֹנִים בַּחוֹמָה וְהַנֹּשְׂאִים בַּסֶּבֶל היו שוים בהנהגה זו, שביד אחת בנו וביד אחת היו מוכנים למלחמה, ומבאר תחילה את הנהגתם של נושאי הסבל, עֹמְשִׂים – מעמיסים את המשאות זה על כתפו של חברו, והטעם שלא יכלו להעמיס איש על כתף עצמו, כי רק בְּאַחַת יָדוֹ עֹשֶׂה בַמְּלָאכָה, וְאַחַת – והיד האחרת מַחֲזֶקֶת הַשָּׁלַח להלחם באויב אם יבוא, וכיון שאין אדם יכול להעמיס את המשא על כתף עצמו בידו האחת, הוצרכו להעמיס כל אחד על כתף חבירו.

(יב) וְהַבּוֹנִים, שלא יכלו לנהוג כן, כי אי אפשר לבנות ביד אחת כאשר היד השניה מחזיקה בשלח, היו בונים כאשר אִישׁ חַרְבּוֹ אֲסוּרִים עַל מָתְנָיו, וּבוֹנִים, ובאופן זה היד פנויה לשלוף במהירות את החרב ולהלחם [כי הבונה יכול לעשות כן, להפסיק את הבניה ולשלוף מיד את חרבו, בשונה מהסבל שאינו יכול לשלוף במהירות את החרב, ולכן אחז בידו את השלח תמיד], וְהַתּוֹקֵעַ בַּשּׁוֹפָר אֶצְלִי, מוכן להשמיע תרועת מלחמה אם יבואו האויבים.