שיעור 140, מסכת יבמות, פרק חמשה עשר

אחרי שהתבארו במשניות הקודמות דיני נאמנות של
האשה עצמה לומר שמת בעלה, מבררת משנתנו את
דיני נאמנותן של נשים נוספות: הַ כ ֹּל נֶאֱ מָ נִ ין ְל ָה ִעיָד ה –
כל הנשים שבעולם נאמנות להעיד לאשה שמת
בעלה, ומתירים אותה להנשא על פי עדותן, ח וץ
ֵמֲחמֹּוָת ה, שדרכה לשנוא את כלתה, כיון שאומרת
בליבה, זו תאכל את כל עמלי שיירש בני, ו ַבת
ֲחמֹּוָת ה, כי אומרת בלבה, זו תירש את כל עמל אבי
ואימי, ואני אדחה ]שהרי בעלה, שהוא בן, יורש את
הוריה, ואילו היא, שבת היא, אינה יורשת[, ְו ָצָר ָת ה,
שדרכה לשנוא את צרתה, ִוי ִב ְמ ָת ה – אשת אחי בעלה,
שחוששת היא תמיד שמא ימות בעלה של אחת מהן
ללא בנים, ותהיה זו צרתה, ו ַבת ַבֲע ָל ה מאשה אחרת,
שאומרת בלבה, אשה זו באה במקום אימי, ואוכלת
את כל עמלה. וכיון שכל הנשים הללו שונאות אותה,
חשודות הן להעיד שקר שמת בעלה, כדי לקלקלה,
שתינשא על פי עדותן לאדם אחר, ואחרי שיבוא
הבעל תצטרך לצאת מהראשון ומהשני.
מבארת המשנה, מַ ה החילוק ב ֵ ין ג ֵט לְ מִ יתָ ה, כלומר,
מדוע כל הנשים הללו שאינן נאמנות להעיד שמת
בעלה, נאמנות הן להביא לה את גיטה ממקום רחוק,
ולהעיד עליו שהוא גט שנכתב בכשרות, ואין חוששים
שהן משקרות, לפי שבגט יש כ ְ תָ ב המוֹּ כִ יחַ ומסייע
לעדותן, ואילו בעדות על מיתה אין כל ראיה
לדבריהן.
המשנה עוברת עתה לדון במקום שיש עדויות
סותרות על מיתת הבעל: ֵעד אחד אוֹּ מֵ ר שמֵ ת הבעל,
ְוִנ ֵשאת על פי עדותו, ולאחר מכן בָ א עד אַ חֵ ר, וְ אָ מַ ר
שבעלה לֹּא מֵ ת, הֲרֵ י זוֹּ לֹּא ֵת ֵצא מבעלה השני. אבל
אם ֵעד אחד אוֹּ מֵ ר שבעלה מֵ ת, ו ְשַנִים אוֹּ מְ רִ ים שלֹּא
מֵ ת, אַ ף ַעל ִפי ש ֶ כבר ִ נ ֵשאת על פי עדותו של הראשון,
ֵת ֵצא, כיון שאין דבריו של אחד מועילים נגד שנים.
ש ְ נַ יִ ם אוֹּ מְ רִ ים שבעלה מֵ ת, ְוֵעד אֶ חָ ד אוֹּ מֵ ר שלֹּא מֵ ת,
אַ ף ַעל ִפי ש ֶ עדיין ל ֹּא ִנ ֵשאת, ִת ָנ ֵשא לכתחילה, כפי
עדות השנים.
היה האדם נשוי לשתי נשים, והלכו שלשתם למדינת
הים, וחזרו שתי הנשים ללא הבעל, אַ חַ ת מהן אוֹּ מֶ רֶ ת
שמֵ ת הבעל, וְ אַ חַ ת אוֹּ מֶ רֶ ת שלֹּא מֵ ת, הרי כל אחת מהן
נאמנת לגבי עצמה, זוֹּ ש ֶ אָ מְ רָ ה מֵ ת, ִת ָנ ֵשא, וְ תִ ט וֹּ ל
כ ְ תֻ ב ָ ה. וְ זוֹּ ש ֶ אָ מְ רָ ה שלֹּא מֵ ת, לֹּא ִת ָנ ֵשא, וְ לֹּא ִת טֹּול
כ ְ תֻ ב ָ ה.
אַ חַ ת מנשותיו אוֹּ מֶ רֶ ת שמֵ ת על מיטתו, וְ אַ חַ ת אוֹּ מֶ רֶ ת
שנֶהֱרַ ג על ידי אויבים, רַ ב ִ י מֵ אִ יר אוֹּ מֵ ר, הוֹּ אִ יל
ו ַמ ְכ ִחי שֹּות זוֹּ אֶ ת זוֹּ , הֲרֵ י ֵא ל ו לֹּא ִי ָנ ְ שא ו ]וכך סובר רבי
מאיר גם במקרה הקודם, שאחת אומרת מת ואחת
אומרת לא מת, שגם האומרת שמת לא תינשא[. רַ ב ִ י
ְיה וָדה וְ רַ ב ִ י ש ִ מְ עוֹּ ן אוֹּ מְ רִ ים, הוֹּ אִ יל וְ זוֹּ וְ זוֹּ מוֹּ דוֹּ ת ש ֶ אֵ ינוֹּ
ַקָ ים, אלא שזו אומרת שמת וזו אומרת שנהרג, הֲרֵ י
ֵא ל ו ִי ָנ ְ שא ו.
ֵעד אחד אוֹּ מֵ ר שמֵ ת, ְוֵעד אחד אוֹּ מֵ ר שלֹּא מֵ ת, וכן אם
ִא ָשה אוֹּ מֶ רֶ ת שמֵ ת, ְו ִא ָשה אוֹּ מֶ רֶ ת שלֹּא מֵ ת, ועדיין לא
נישאת, הֲרֵ י זוֹּ לֹּא ִת ָנ ֵשא.

גמרא
שנינו במשנה, 'הכל נאמנין להעידה, חוץ מחמותה'
וכו'. ַתְנָיא – שנינו בברייתא, רַ ב ִ י ְיה וָדה מוֹּ סִ יף על
אותן נשים שאינן נאמנות לומר שמת בעלה, אַ ף אֵ ש ֶ ת
אָ ב שאינה נאמנת להעיד לבת בעלה, וְ הַ כ ַ ל ָ ה, שאינה
נאמנת להעיד לחמותה. ָא ְמר ו לוֹּ חכמים, אֵ ש ֶ ת אָ ב
הֲרֵ י הִ יא ב ִ כְ לָ ל ב ַ ת ַה ַב ַעל, כ ְ לוֹּ מַ ר, כ ְ ש ֵ ם ש ֶ ב ַ ת ַה ַב ַעל
ֵאיָנ ה ְמ ִעיָדה לְ אֵ ש ֶ ת אָ ב,
ֵאיָנ ה ְמ ִעיָדה לְ בַ ת ָכך אֵ ש ֶ ת אָ ב ְ
ַה ַב ַעל. וְ כַ ל ָה הֲרֵ י הִ יא ב ִ כְ לַל חָ מוֹּ ת, שכ ְ ש ֵ ם ש ֶ אֵ ין הֶ חָ מוֹּ ת
ד ַל ה – כיון שבדרך כלל היא ְל ַכ ָל ָת ה ִמ ש ום ְ ָס ְנָיא ְמ , ִעיָדה
ֵאיָנ ה ְמ ִעיָדה ַל ֲחמֹּוָת ה, ְ ד ָס ְנָיא ָכך הַ כ ַ ל ָה ְ שונאת אותה,
ַל ה – כיון שהיא שונאת אותה, ואף שטעם השנאה של
החמות הוא כיון שהיא חשה שכלתה נוטלת ואוכלת
את כל עמלה, ואין סיבה שהכלה תשנא את חמותה,
מכל מקום כיון שהיא שונאת את כלתה ממילא גם
הכלה שונאת אותה, כ ְ דִ כְ תִ יב )משלי כז יט( 'כ ַ מ ַ יִ ם
ַה ָפ ִנים ַל ָפ ִנים, כ ֵ ן לֵב הָ אָ דָ ם לָאָ דָ ם'.

שנינו במשנה, ' ֵעד אוֹּ מֵ ר מֵ ת, ְוִנ ֵשאת, ו ָבא אַ חֵ ר וְ אָ מַ ר
לֹּא מֵ ת, הֲרֵ י זוֹּ לֹּא ֵת ֵצא'. מבררת הגמרא, ַטֲע ָמא
ד – רק מחמת שכבר נישאת אמרו שלא תצא ְ ִנ ֵשאת
מבעלה השני, הָ א – אבל אם עדיין לֹּא ִנ ֵשאת, משמע
שלֹּא ִת ָנ ֵשא, מאחר ועתה יש עד אחד האומר שלא
מת בעלה, תמהה על כך הגמרא, וְ הָ אֲ מַ ר ע וָלא, כ ָ ל
מָ קוֹּ ם ש ֶ הֶ אֱ מִ ינָ ה תֹּוָרה ֵעד אֶ חָ ד, הֲרֵ י זה נחשב כאילו יש
כ ָ אן ש ְ נַ יִ ם, וכיון שהאמינו חכמים לעד אחד המעיד
לאשה שמת בעלה, הרי זה כאילו יש לפנינו שני עדים
על כך, וְ אם כן קשה, הרי אֵ ין ְ ד ָבָריו ש ֶ ל אֶ חָ ד מועילים
ב ְ מָ קוֹּ ם שיש ש ְ נַ יִ ם, ומדוע אסורה היא להנשא
לכתחילה, כמשמעות המשנה.
מתרצת הגמרא, הֲכִ י קָ אֲ מַ ר – כך יש לבאר את כוונת
המשנה, אם ֵעד אוֹּ מֵ ר מֵ ת, ְו ִה ִתיר ו ָה לְ הִ נ ָ ש ֵ א, ו ָבא אַ חֵ ר
וְ אָ מַ ר שלֹּא מֵ ת, הרי זו לֹּא ֵת ֵצא ֵמ ֶה ֵתָר ה הָ רִ אש וֹּ ן,
מאחר ובשעה שהעיד הראשון היה הוא נאמן כשנים
והתירוה על פיו, אין השני נאמן כלפיו כלל, וגם עתה
רשאית היא להנשא לכתחילה.