י יְר֣אוּ אֶת־יְהוָ֣ה קְדֹשָׁ֑יו כִּי־אֵ֥ין מַ֝חְס֗וֹר לִֽירֵאָֽיו׃ יא כְּ֭פִירִים רָשׁ֣וּ וְרָעֵ֑בוּ וְדֹֽרְשֵׁ֥י יְ֝הוָ֗ה לֹֽא־יַחְסְר֥וּ כָל־טֽוֹב׃ יב לְֽכוּ־בָ֭נִים שִׁמְעוּ־לִ֑י יִֽרְאַ֥ת יְ֝הוָ֗ה אֲלַמֶּדְכֶֽם׃
֍ ֍ ֍
(י) אצל אומות העולם, אותם הרוצים להיות 'קדושים' צריכים לפרוש ממקומות ישוב בני אדם, לחיות ברעב ובמחסור, ואז היו יראים מההבלים של אמונתם, ויראים על עצמם שלא יארע להם נזק, אך דרך התורה אינה כן, אלא יְראוּ רק אֶת יְיָ, קְדֹשָׁיו, ובשונה מ'קדושי' הגויים, שמחסירים מעצמם בבחירתם את כל הטוב שבעולם הזה, ונחסר מהם בעל כרחם דברים רבים מחמת שאינם עוסקים בהם, הרי דרך התורה אינה כן, כִּי אֵין מַחְסוֹר לִירֵאָיו, שלא ציותה התורה שיחסיר האדם טובה מעצמו, מרצונו.
(יא) ולקדושים האמיתיים יראי ה' גם לא יהיה מחסור בעל כרחם, כי אמנם הכְּפִירִים רָשׁוּ וְרָעֵבוּ – כאשר האריות כביכול 'מתרוששים' מכלי הטרף שלהם ואינם יכולים לצוד ציד לעצמם, אזי הם רעבים, וכך גם בני אדם היורדים מנכסיהם רעבים הם ללחם, וְדֹרְשֵׁי יְיָ לֹא יַחְסְרוּ כָל טוֹב, כי אפילו כאשר יתרוששו, יזמין להם ה' את מזונותיהם.
(יב) ומוסיף חילוק נוסף, כי אצל אומות העולם רק הגדולים והחשובים היו יכולים להיות פרושים וקדושים לאליליהם, ואילו בדרך התורה יראת ה' היא דבר השוה לכל נפש, ולכן, לְכוּ בָנִים, אפילו הבנים הקטנים, שִׁמְעוּ לִי, יִרְאַת יְיָ אֲלַמֶּדְכֶם.
