ג אֲנִ֤י ה֙' נֹֽצְרָ֔הּ לִרְגָעִ֖ים אַשְׁקֶ֑נָּה פֶּ֚ן יִפְקֹ֣ד עָלֶ֔יהָ לַ֥יְלָה וָי֖וֹם אֶצֳּרֶֽנָּה׃ ד חֵמָ֖ה אֵ֣ין לִ֑י מִֽי־יִתְּנֵ֜נִי שָׁמִ֥יר שַׁ֨יִת֙ בַּמִּלְחָמָ֔ה אֶפְשְׂעָ֥ה בָ֖הּ אֲצִיתֶ֥נָּה יָּֽחַד׃ ה א֚וֹ יַֽחֲזֵ֣ק בְּמָֽעוּזִּ֔י יַֽעֲשֶׂ֥ה שָׁל֖וֹם לִ֑י שָׁל֖וֹם יַֽעֲשֶׂה־לִּֽי׃
֍ ֍ ֍
(ג) וכך אומר ה' ל'כרמו', הם עם ישראל, אֲנִי ה' נֹצְרָהּ – אשמור את הכרם מכל פגע חיצוני, לִרְגָעִים אַשְׁקֶנָּה – בכל רגע אשקה את הכרם, כדי שיגדל ויצמח, פֶּן יִפְקֹד עָלֶיהָ – שלא יחסר אפילו עָלֶה אחד מעצי הכרם, וכל שכן שלא יחסר ענף או פרי, לַיְלָה וָיוֹם אֶצֳּרֶנָּה – אשמרנה, והנמשל הוא שישמור ה' את ישראל שלא ייפגעו מאויבים חיצוניים, וישפיע עליהם שפע נבואה והשגחה תמידית, ולא רק שישמור על הכהנים והחכמים שבישראל, אלא אפילו הריקנים שבישראל יהיו מושגחים בהשגחה פרטית מעם ה'.
(ד) וכאילו הכרם עצמו, שהם ישראל, אומר, חֵמָה אֵין לִי – אין לי כעס ושנאה לשום אומה ולשון, מִי יִתְּנֵנִי שָׁמִיר שַׁיִת בַּמִּלְחָמָה – אך מי שילחם בי וירצה לתת בכרמי קוצים וברקנים, המחריבים את הכרם, אֶפְשְׂעָה בָהּ – אפסע פסיעה אחת יחד עם החֵמָה, אֲצִיתֶנָּה יָּחַד – אשרוף את האויב יחד עם הקוצים והברקנים.
(ה) אוֹ – אבל מי שיַחֲזֵק בְּמָעוּזִּי ויַעֲשֶׂה שָׁלוֹם לִי, האיש הזה שָׁלוֹם יַעֲשֶׂה לִּי, ולא אלחם בו כלל, כי ישראל באותו זמן לא ירעו ולא ילחמו באיש, אך מי שירצה לגשת אליהם ולהלחם בהם, ילחמו בו וינצחוהו.
