שיעור 15, מסכת מועד קטן, פרק שני

משנה

אֵין לוֹקְחִין [-אין קונים] בָּתִּים, וַעֲבָדִים, וַאֲבָנִים, וּבְהֵמָה, אֶלָּא אם כן קנייה זו היא לְצוֹרֶךְ הַמּוֹעֵד, שצריך הקונה את אותם דברים בחול המועד עצמו. אוֹ אף אם אין הקונה זקוק להם כעת, אם עושה כן לְצוֹרֶךְ הַמּוֹכֵר, שֶׁאֵין לֹו מַה יֹּאכַל, אם לא יקנו ממנו דברים אלו בחול המועד.

אֵין מְפַנִיּן כלים או תבואה מִבַּיִת לְבַיִת, אֲבָל מְפַנֶּה הוּא מהבית לַחֲצֵירוֹ, ובגמרא יבואר דין זה וטעמו. וְאֵין מְבִיאִין כֵּלִים שאין בהם צורך לחול המועד עצמו מִבֵּית הָאוּמָּן, ואפילו אם נמסרו לאומן ותיקנם האומן קודם המועד, כיון שהרואה זאת יסבור שמסרו לאומן במועד, ותיקנם האומן במועד. וְאִם חוֹשֵׁשׁ לָהֶם, שמא יבואו גנבים לבית האומן ויגנבו את כליו, מְפַנָּן לְחָצֵר אַחֶרֶת, בבית הסמוך לבית האומן. ואם גם שם אין הכלים שמורים מן הגנבים, יוליכם לביתו בצינעא.

גמרא

שנינו במשנה, 'או לצורך המוכר, שאין לו מה יאכל'. בְּעָא מִינֵּיהּ רָבָא מֵרַב נַחְמָן – שאל רבא את רב נחמן שאלה זו, שְׂכַר פְּעוּלָּה שֶׁאֵין לוֹ מַה יֹּאכַל, מַהוּ, ומבאר הרי"ף את הספק, כְּלוֹמַר, מַהוּ – האם מותר לִשְׁכּוֹר אֶת הַפּוֹעֵל לַעֲשׂוֹת מְלָאכָה שֶׁאֵינָה לְצוֹרֶךְ הַמּוֹעֵד, כְּדֵי שֶׁיִּטּוֹל שְׂכָרוֹ עתה, במועד, מִפְּנֵי שֶׁלולא שכר זה אֵין לוֹ מַה יֹּאכַל. וְאַסִּיקְנָא – והסיקה הגמרא, דִּשְׂכַר פְּעוּלָּה שֶׁאֵין לוֹ מַה יֹּאכַל, שָׁרֵי – מותר.

שנינו במשנה, 'וְאֵין מְפַנִּין מִבַּיִת לְבַיִת, אֲבָל מְפַנֶּה הוּא לַחֲצֵרוֹ'. תמהה הגמרא, וְהָא אֲמַרְתְּ רֵישָׁא – והרי בתחילת דין זה אמרה המשנה שאֵין מְפַנִּין מבית לבית, ומדוע מותר לפנות לחצר. מתרצת הגמרא, אָמַר אַבַּיֵּי, סֵיפָא אָתָאן לְבַיִת שֶׁבֶּחָצֵר – הסיפא, המתירה לפנות מבית לחצר, עוסקת בבית שבאותה חצר, שכיון ששני הבתים קרובים זה לזה אין טירחה מרובה בפינוי, ואילו הרישא האוסרת לפנות מבית לבית עוסקת בשני בתים הרחוקים זה מזה, שרשות הרבים מפסיקה ביניהם, וכיון שיש טירחה מרובה בהעברת הדברים מבית לבית, אסור לעשות כן בחול המועד.

הרי"ף מביא עתה את סוגיית הגמרא במסכת פסחים לגבי מלאכה בחול המועד: גַּרְסִינָן – שנינו בְּפֶרֶק מָקוֹם שֶׁנָּהֲגוּ (פסחים נה:), תָּנוּ רַבָּנָן בברייתא, זֶבֶל של בהמות שֶׁבֶּחָצֵר, מְסַלְּקִין אוֹתוֹ בחול המועד לִצְדָדִין. וזבל שֶׁבָּרֶָפֶת וְשֶׁבֶּחָצֵר, מוֹצִיאִין אוֹתוֹ לָאַשְׁפָּה. תמהה הגמרא שם, הָא גּוּפָא קַשְׁיָא – הברייתא קשה וסותרת את דברי עצמה, אֲמַרְתְּ – בתחילה אמרה שרק מְסַלְּקִין את הזבל לִצְדָדִין, ומשמע שאסור להוציאו משם, וְהָדַר קָתָנֵי – ואחר כך שנינו שמוֹצִיאִין אוֹתוֹ לָאַשְׁפָּה. וְתִירְצָהּ רָבָא, הָכִי קָאֲמַר – כך היא כוונת הברייתא, וְאִם נַעֲשֵׂית החָצֵר כְּרֶפֶת בָּקָר, לריבוי הזבל שנאסף שם, מוֹצִיאִין אוֹתוֹ אפילו לָאַשְׁפָּה. וְכֵן הִלְכְתָא – וכן היא ההלכה.

שנינו במשנה, 'וְאֵין מְבִיאִין כֵּלִים מִבֵּית הָאוּמָּן, וְאִם חוֹשֵׁשׁ לָהֶם מְפַנָּן לְחָצֵר אַחֶרֶת'. וְהַנֵּי מִילֵּי – ודין זה הוא דוקא בכֵּלִים שֶׁאֵינָן לְצוֹרֶךְ הַמּוֹעֵד, אֲבָל כֵּלִים שֶׁהֵם לְצוֹרֶךְ הַמּוֹעֵד, מְבִיאִין מבית האומן, דְּתַנְיָא – שהרי כך שנינו בברייתא, מְבִיאִין כֵּלִים שֶׁהֵם לְצוֹרֶךְ הַמּוֹעֵד מִבֵּית הָאוּמָּן, כְּגוֹן כַּדִים מִבֵּית הַכַּדָּד [-עושה הכדים], וְכוֹסוֹת מִבֵּית הַזַּגָּג, אֲבָל לֹא – אין מביאים צֶמֶר מִבֵּית הַצַּבָּע, וְלֹא כֵּלִים מִבֵּית הָאוּמָּן. וְאִם אֵין לוֹ – לאומן מַה יֹאכַל בחול המועד, נוֹתֵן לוֹ שְׂכָרוֹ, וּמַנִּיחוֹ אֶצְלוֹ – משאיר אצלו את הכלים עד לאחר המועד. וְאִם אֵינוֹ מַאֲמִינוֹ, שחושש שמחמת שישארו הכלים ביד האומן יטען האומן לאחר המועד שלא קיבל את שכרו, מַנִּיחוֹ בְּבַיִת הַסָּמוּךְ לוֹ. וְאִם חוֹשֵׁשׁ שֶׁמָּא יִגָּנְבוּ משם, כיון שהוא בית שאינו משתמר כל כך, מְפַנָּן לְחָצֵר אַחֶרֶת, ואף על פי שהיא רחוקה משם.

משנה

מְחַפִּין אֶת הַקְּצִיעוֹת בְּקַשׁ – תאנים מיובשות השטוחות בחוץ, וחושש האדם שיירדו גשמים ויקלקלו אותם, מותר לכסותם בקש כדי להגן עליהם. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, אַף מְעַבִּין – מותר להניח את הקציעות עצמן בערימות זו על גב זו, כדי שיהיו העליונות מגינות על התחתונות.

מוֹכְרֵי פֵּרוֹת, כְּסוּת וְכֵלִים, מוֹכְרִין בְּצִינְעָא לְצוֹרֶךְ הַמּוֹעֵד – אף שהם מוכרים לצורך המועד, לא ימכרו בפרהסיא כדרך שהם מוכרים בכל ימות השנה, אלא נועלים דלת אחת ופותחים דלת אחת. הַצַּיָּידִין – ציידי חיה ועוף, וְהַדָּשׁוֹשׁוֹת – הדשים וכותשים את החיטים לדייסא, וְהַגָּרוֹסוֹת – שחותכים את הפולים לגריסים, עוֹשִׂין מלאכתם בְּצִינְעָא, לְצוֹרֶךְ הַמּוֹעֵד. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר, אמנם מעיקר הדין מותר להם לעשות מלאכתם בצינעא, אך הֵן הֶחְמִירוּ עַל עַצְמָן, שלא לעשות מלאכות אלו כלל בחול המועד.

גמרא

הגמרא מביאה ברייתא בענין פתיחת חנויות בחול המועד: תָּנוּ רַבָּנָן – שנו חכמים בברייתא, חֲנוּת הַפְּתוּחָה לִסְטָיו – למקום צנוע ומקורה שלפני רשות הרבים, שהוא מוקף מחיצה משלשה צדדים, פּוֹתֵחַ וְנוֹעֵל כְּדַרְכּוֹ, כיון שאין בכך פרסום כל כך. אבל חנות הַפְּתוּחָה לִרְשׁוּת הָרַבִּים, פּוֹתֵחַ פתח אֶחָד וְנוֹעֵל פתח אֶחָד. וְעֶרֶב יוֹם טוֹב הָאַחֲרוֹן שֶׁל חַג – של סוכות, מוֹצִיא החנווני את סחורתו וּמְעַטֵּר אֶת הַשּׁוּק בְּפֵירוֹת, בִּשְׁבִיל כְּבוֹד יוֹם טוֹב הָאַחֲרוֹן שֶׁל חַג, שיוכלו האנשים לקנות כל צרכיהם ברווח. מוסיפה הגמרא, וְכִי אַמְרִינָן – ומה שאמרה הברייתא שפּוֹתֵחַ אֶחָד וְנוֹעֵל אֶחָד, היינו בְּפֵירֵי – במכירת פירות, כיון שיש הקונים את הפירות להשתמש בהם לאחר זמן, וצריך לקנותם בצינעא, שלא יחשדוהו שקונה לצורך הימים שלאחר המועד. אֲבָל בְּתַבְלִין, שרוב בני האדם קונים אותו כדי להשתמש בתבלין מיד, מְזַבְּנֵי כְּאוֹרְחַיְיהוּ – מותר למוכרי התבלינים למוכרם כדרכם, כיון שלא יחשדו את הקונים שקנו אותם לצורך אחר המועד. ומביאה הגמרא סיוע לכך, דְּהָא [-שהרי] רַב יְהוּדָה שָׁרָא לְהוּ לְהַנְהוּ קְרוֹפִּיאִיתָא דְפוּמְבְּדִיתָא – התיר למוכרי התבלינים שבעיר פומבדיתא לְמֵיזָל וּלְזַבּוּנֵי בְּשׁוּקָא כִּי אוֹרְחַיְיהוּ – ללכת בחול המועד לשוק ולמכור שם את התבלינים כדרך שהם מוכרים כל ימות השנה, והיינו מחמת שדרך לקנות את התבלינים כדי להשתמש בהם לאלתר.

סְלִיקוּ לְהוּ מִי שֶׁהָפַךְ