פרק לז) א לְדָוִ֨ד ׀ אַל־תִּתְחַ֥ר בַּמְּרֵעִ֑ים אַל־תְּ֝קַנֵּ֗א בְּעֹשֵׂ֥י עַוְלָֽה׃ ב כִּ֣י כֶֽ֭חָצִיר מְהֵרָ֣ה יִמָּ֑לוּ וּכְיֶ֥רֶק דֶּ֗֝שֶׁא יִבּוֹלֽוּן׃
֍ ֍ ֍
פרק לז
במזמור זה יבאר דוד את מעלת הבוטח בה', וההבדל בינו לבין מי שאינו בוטח בה':
(א) לְדָוִד, כאשר תראה רשעים מצליחים בעולם הזה, אַל תִּתְחַר בַּמְּרֵעִים – אל יִחַר לך על הצלחתם, ואל תצטער על כך, ומאידך אַל תְּקַנֵּא בְּעֹשֵׂי עַוְלָה – אל תרצה להיות כמו אותם עושי עוולה.
(ב) ותחילה מבאר מדוע אין לכעוס ולהצטער על הצלחת הרשעים בעולם הזה, כִּי כֶחָצִיר, המתייבש במהירות לפני כל שאר העשבים, כך הם מְהֵרָה יִמָּלוּ – יתייבשו ויכרתו. וכן אין לך לקנא בהם ולרצות לעשות כמעשיהם, וּכְיֶרֶק דֶּשֶׁא יִבּוֹלוּן – כי הם משולים לדשא ירוק, שגם בעודו צומח ונראה חזק אין בו כל ממשות, וכאילו הוא נָבוּל בעודו צומח, כך אין הצלחתם אמיתית, ואין לך להתקנא בהצלחה זו.
