י וַיָּבֹ֗אוּ וַֽיִּקְרְאוּ֮ אֶל־שֹׁעֵ֣ר הָעִיר֒ וַיַּגִּ֤ידוּ לָהֶם֙ לֵאמֹ֔ר בָּ֚אנוּ אֶל־מַֽחֲנֵ֣ה אֲרָ֔ם וְהִנֵּ֧ה אֵֽין־שָׁ֛ם אִ֖ישׁ וְק֣וֹל אָדָ֑ם כִּ֣י אִם־הַסּ֤וּס אָסוּר֙ וְהַֽחֲמ֣וֹר אָס֔וּר וְאֹֽהָלִ֖ים כַּֽאֲשֶׁר־הֵֽמָּה׃ יא וַיִּקְרָ֖א הַשֹּֽׁעֲרִ֑ים וַיַּגִּ֕ידוּ בֵּ֥ית הַמֶּ֖לֶךְ פְּנִֽימָה׃ יב וַיָּ֨קָם הַמֶּ֜לֶךְ לַ֗יְלָה וַיֹּ֨אמֶר֙ אֶל־עֲבָדָ֔יו אַגִּֽידָה־נָּ֣א לָכֶ֔ם אֵ֛ת אֲשֶׁר־עָ֥שׂוּ לָ֖נוּ אֲרָ֑ם יָֽדְע֞וּ כִּֽי־רְעֵבִ֣ים אֲנַ֗חְנוּ וַיֵּֽצְא֤וּ מִן־הַֽמַּחֲנֶה֙ לְהֵֽחָבֵ֤ה בַשָּׂדֶה֙ לֵאמֹ֔ר כִּֽי־יֵצְא֤וּ מִן־הָעִיר֙ וְנִתְפְּשֵׂ֣ם חַיִּ֔ים וְאֶל־הָעִ֖יר נָבֹֽא׃ יג וַיַּעַן֩ אֶחָ֨ד מֵֽעֲבָדָ֜יו וַיֹּ֗אמֶר וְיִקְחוּ־נָ֞א חֲמִשָּׁ֣ה מִן־הַסּוּסִים֮ הַֽנִּשְׁאָרִים֮ אֲשֶׁ֣ר נִשְׁאֲרוּ־בָהּ֒ הִנָּ֗ם כְּכָל־הֲמ֤וֹן יִשְׂרָאֵל֙ אֲשֶׁ֣ר נִשְׁאֲרוּ־בָ֔הּ הִנָּ֕ם כְּכָל־הֲמ֥וֹן יִשְׂרָאֵ֖ל אֲשֶׁר־תָּ֑מּוּ וְנִשְׁלְחָ֖ה וְנִרְאֶֽה׃ יד וַיִּקְח֕וּ שְׁנֵ֖י רֶ֣כֶב סוּסִ֑ים וַיִּשְׁלַ֨ח הַמֶּ֜לֶךְ אַֽחֲרֵ֧י מַֽחֲנֵה־אֲרָ֛ם לֵאמֹ֖ר לְכ֥וּ וּרְאֽוּ׃ טו וַיֵּֽלְכ֣וּ אַֽחֲרֵיהֶם֮ עַד־הַיַּרְדֵּן֒ וְהִנֵּ֣ה כָל־הַדֶּ֗רֶךְ מְלֵאָ֤ה בְגָדִים֙ וְכֵלִ֔ים אֲשֶׁר־הִשְׁלִ֥יכוּ אֲרָ֖ם בְּחָפְזָ֑ם וַיָּשֻׁ֨בוּ֙ הַמַּלְאָכִ֔ים וַיַּגִּ֖דוּ לַמֶּֽלֶךְ׃ טז וַיֵּצֵ֣א הָעָ֔ם וַיָּבֹ֕זּוּ אֵ֖ת מַֽחֲנֵ֣ה אֲרָ֑ם וַיְהִ֨י סְאָה־סֹ֜לֶת בְּשֶׁ֗קֶל וְסָאתַ֧יִם שְׂעֹרִ֛ים בְּשֶׁ֖קֶל כִּדְבַ֥ר הֽ'׃
֍ ֍ ֍
(י) וַיָּבֹאוּ ארבעת המצורעים וַיִּקְרְאוּ אֶל שֹׁעֵר הָעִיר הראשי, והוא קרא לשאר השוערים (רד"ק), וַיַּגִּידוּ לָהֶם המצורעים לֵאמֹר, בָּאנוּ אֶל מַחֲנֵה אֲרָם, וְהִנֵּה אֵין שָׁם אִישׁ וְקוֹל אָדָם, כִּי אִם הַסּוּס אָסוּר [-קשור], וְהַחֲמוֹר אָסוּר, וְאֹהָלִים כַּאֲשֶׁר הֵמָּה.
(יא) וַיִּקְרָא שוער העיר אל הַשֹּׁעֲרִים של בית המלך, וַיַּגִּידוּ בֵּית הַמֶּלֶךְ פְּנִימָה.
(יב) וַיָּקָם הַמֶּלֶךְ לַיְלָה, ואף על פי שאמר לו הנביא שעתידה להיות ישועה באותו יום, והיה עליו להבין שכנראה אירע דבר שיגרום לתשועה, בגודל רשעותו לא האמין לכך, וַיֹּאמֶר אֶל עֲבָדָיו, אַגִּידָה נָּא לָכֶם אֵת אֲשֶׁר עָשׂוּ לָנוּ אֲרָם, יָדְעוּ כִּי רְעֵבִים אֲנַחְנוּ, וַיֵּצְאוּ מִן הַמַּחֲנֶה לְהֵחָבֵה בַשָּׂדֶה, לֵאמֹר – ואמרו בליבם, כִּי יֵצְאוּ ישראל מִן הָעִיר מחמת הרעב, וְנִתְפְּשֵׂם חַיִּים, וְאֶל הָעִיר נָבֹא.
(יג) וַיַּעַן אֶחָד מֵעֲבָדָיו וַיֹּאמֶר, וְיִקְחוּ נָא חֲמִשָּׁה מִן הַסּוּסִים הַנִּשְׁאָרִים אֲשֶׁר נִשְׁאֲרוּ בָהּ, ואין לנו לחוס על רוכבי הסוסים הללו, כי בכל מקרה הִנָּם כְּכָל הֲמוֹן יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר נִשְׁאֲרוּ בָהּ, שסופם למות, ואף שבכך יתכן שנקדים את מיתתם, מכל מקום הרי הִנָּם – בכך יהיו כְּכָל הֲמוֹן יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר כבר תָּמּוּ, וכיון שיתכן שתהיה בכך תשועה כדאי הדבר, וְנִשְׁלְחָה וְנִרְאֶה.
(יד) מכל מקום לא רצו לשלוח בבת אחת חמשה סוסים עם רוכביהם, וַיִּקְחוּ שְׁנֵי רֶכֶב סוּסִים, וַיִּשְׁלַח הַמֶּלֶךְ אַחֲרֵי מַחֲנֵה אֲרָם, לֵאמֹר, לְכוּ וּרְאוּ.
(טו) וַיֵּלְכוּ אותם רוכבי סוסים אַחֲרֵיהֶם עַד הַיַּרְדֵּן, וְהִנֵּה כָל הַדֶּרֶךְ מְלֵאָה בְגָדִים וְכֵלִים אֲשֶׁר הִשְׁלִיכוּ אֲרָם בְּחָפְזָם, וַיָּשֻׁבוּ הַמַּלְאָכִים, וַיַּגִּדוּ לַמֶּלֶךְ.
(טז) וַיֵּצֵא הָעָם וַיָּבֹזּוּ אֵת מַחֲנֵה אֲרָם, וכיון שהיו שם מאכלים רבים, וַיְהִי סְאָה סֹלֶת בְּשֶׁקֶל, וְסָאתַיִם שְׂעֹרִים בְּשֶׁקֶל, כִּדְבַר ה'.
