יט וְיָֽסְפ֧וּ עֲנָוִ֛ים בַּֽה֖' שִׂמְחָ֑ה וְאֶבְיוֹנֵ֣י אָדָ֔ם בִּקְד֥וֹשׁ יִשְׂרָאֵ֖ל יָגִֽילוּ׃ כ כִּֽי־אָפֵ֥ס עָרִ֖יץ וְכָ֣לָה לֵ֑ץ וְנִכְרְת֖וּ כָּל־שֹׁ֥קְדֵי אָֽוֶן׃ כא מַֽחֲטִיאֵ֤י אָדָם֙ בְּדָבָ֔ר וְלַמּוֹכִ֥יחַ בַּשַּׁ֖עַר יְקֹשׁ֑וּן וַיַּטּ֥וּ בַתֹּ֖הוּ צַדִּֽיק׃
֍ ֍ ֍
(יט) וְיָסְפוּ עֲנָוִים בַּה' שִׂמְחָה – ה'ענוים', שהם הצדיקים, ימשיכו לשמוח בה' כפי שנהגו תמיד [כי לשון 'שמחה' מורה על שמחה תמידית, ללא שינוי, ושם הוי"ה מורה על הנהגת ה' הקבועה, בדרך הטבע, כי הצדיקים אינם צריכים לראות ניסים גלויים כדי להאמין בה'], וְאֶבְיוֹנֵי אָדָם – המון העם, שלא שמחו עד עתה בה', כי אינם מכירים בהשגחתו כשהיא מוסתרת בדרכי הטבע, בִּקְדוֹשׁ יִשְׂרָאֵל יָגִילוּ – ישמחו שמחה חדשה כשיראו את הניסים והמופתים שיעשה ה' באותו זמן [כי לשון 'גילה' מורה על שמחה חדשה ומיוחדת. ולשון 'קדוש ישראל' מורה על השגחה פרטית וניסים מיוחדים שעושה ה' לישראל].
(כ) והסיבות לכך ששוב לא ייכשלו העם בחטאים אלא יכירו כולם במלכות ה', כִּי אָפֵס עָרִיץ – העריצים שמשלו בעם ביד חזקה והכריחום לעבוד עבודה זרה, יאבדו, וְכָלָה לֵץ – הלצים שהיו מסיתים את המון העם על ידי דברי ליצנות, כלו, וְנִכְרְתוּ כָּל שֹׁקְדֵי אָוֶן – העושים עבירות בפרהסיא וביד רמה, שמהם למדו המון העם לעבור עבירות כמותם, נכרתו מן העולם.
(כא) ומבאר את חטאיהם של שלש הכתות הללו, מַחֲטִיאֵי אָדָם בְּדָבָר – הלצים הללו היו מחטיאים את ההמון על ידי דבריהם וליצנותם, וְלַמּוֹכִיחַ בַּשַּׁעַר יְקֹשׁוּן – אותם שהיו עוברים עבירות בפרהסיא, כשהיה אדם מוכיחם היו מחרפים ומגדפים אותו, וַיַּטּוּ בַתֹּהוּ צַדִּיק – ואותם עריצים ששלטו על העם, חיפשו עלילות על הצדיקים, לאבדם ולהורגם, וכיון שכל הכתות הללו אבדו ונכרתו, לא היתה מניעה להמון העם לחזור אל ה' ולעובדו.
