ו מַשָּׂ֖א בַּֽהֲמ֣וֹת נֶ֑גֶב בְּאֶרֶץ֩ צָרָ֨ה וְצוּקָ֜ה לָבִ֧יא וָלַ֣יִשׁ מֵהֶ֗ם אֶפְעֶה֙ וְשָׂרָ֣ף מְעוֹפֵ֔ף יִשְׂאוּ֩ עַל־כֶּ֨תֶף עֲיָרִ֜ים חֵֽילֵהֶ֗ם וְעַל־דַּבֶּ֤שֶׁת גְּמַלִּים֙ אֽוֹצְרֹתָ֔ם עַל־עַ֖ם לֹ֥א יוֹעִֽילוּ׃ ז וּמִצְרַ֕יִם הֶ֥בֶל וָרִ֖יק יַעְזֹ֑רוּ לָכֵן֙ קָרָ֣אתִי לָזֹ֔את רַ֥הַב הֵ֖ם שָֽׁבֶת׃
֍ ֍ ֍
(ו) ומתאר הנביא את הבאת המנחה והמס מישראל למצרים, מַשָּׂא – היו נושאים ולוקחים מהם את המנחה [ובהמשך יבואר מי הם שנשאו ולקחו], בַּהֲמוֹת נֶגֶב – בעת שהמדבר, המנוגב ממים, היה הומה בהמיית החול, בהליכתם למצרים להוליך את המנחה, בְּאֶרֶץ צָרָה וְצוּקָה, שזהו המדבר הגדול והנורא, לָבִיא וָלַיִשׁ מֵהֶם – אריות טורפים היו לוקחים וטורפים מהם את המנחה, וכן האֶפְעֶה וְשָׂרָף מְעוֹפֵף [-מיני נחשים] היו מזיקים אותם והורגים בהם, ואף על פי כן לא שבו מדרכם, אלא יִשְׂאוּ עַל כֶּתֶף עֲיָרִים חֵילֵהֶם – העיירים, שהם הגמלים הצעירים, נשאו על גבם את כל הַחַיִל והעושר שלהם, ומצייר זאת כאילו הלכו שנים רבות עד שהזקינו הגמלים, וְעַל דַּבֶּשֶׁת גְּמַלִּים זקנים הובילו את אוֹצְרֹתָם, כי הַחַיִל שהוליכו בתחילה כבר תם בדרך, והוצרכו להוציא אוצרות טמונים מימי קדם, וכל זאת עשו עַל [-כדי להגיש מנחה אל] עַם אשר לֹא יוֹעִילוּ, והם מצרים, שלא הועילו להם כלום.
(ז) וּמִצְרַיִם, שני חסרונות יש בעזרתם, הֶבֶל וָרִיק יַעְזֹרוּ – עזרתם חלושה מאד, כהבל שאין בו ממשות, ואין בה תועלת, ואפילו את אותה עזרה מועטה אינם נותנים, והרי הם כ'ריק', כלומר, כקליפה חלולה שאין לה תוך, לָכֵן קָרָאתִי לָזֹאת רַהַב – שמתגאים יותר ממה שיש בכוחם, כי אין בכוחם לתת יותר מעזרה חלשה, של הבל, הֵם שָׁבֶת – הרי הם עם הולכי בטל השובתים מיגיעה, ואפילו את אותה עזרה מועטה שיש בכוחם לתת, אינם נותנים.
