יט וַיִּקְשְׁר֨וּ עָלָ֥יו קֶ֛שֶׁר בִּירֽוּשָׁלִַ֖ם וַיָּ֣נָס לָכִ֑ישָׁה וַיִּשְׁלְח֤וּ אַֽחֲרָיו֙ לָכִ֔ישָׁה וַיְמִתֻ֖הוּ שָֽׁם׃ כ וַיִּשְׂא֥וּ אֹת֖וֹ עַל־הַסּוּסִ֑ים וַיִּקָּבֵ֧ר בִּירֽוּשָׁלִַ֛ם עִם־אֲבֹתָ֖יו בְּעִ֥יר דָּוִֽד׃ כא וַיִּקְח֞וּ כָּל־עַ֤ם יְהוּדָה֙ אֶת־עֲזַרְיָ֔ה וְה֕וּא בֶּן־שֵׁ֥שׁ עֶשְׂרֵ֖ה שָׁנָ֑ה וַיַּמְלִ֣כוּ אֹת֔וֹ תַּ֖חַת אָבִ֥יו אֲמַצְיָֽהוּ׃ כב ה֚וּא בָּנָ֣ה אֶת־אֵילַ֔ת וַיְשִׁבֶ֖הָ לִֽיהוּדָ֑ה אַֽחֲרֵ֥י שְׁכַֽב־הַמֶּ֖לֶךְ עִם־אֲבֹתָֽיו׃ כג בִּשְׁנַת֙ חֲמֵשׁ־עֶשְׂרֵ֣ה שָׁנָ֔ה לַֽאֲמַצְיָ֥הוּ בֶן־יוֹאָ֖שׁ מֶ֣לֶךְ יְהוּדָ֑ה מָ֠לַךְ יָֽרָבְעָ֨ם בֶּן־יוֹאָ֤שׁ מֶֽלֶךְ־יִשְׂרָאֵל֙ בְּשֹׁ֣מְר֔וֹן אַרְבָּעִ֥ים וְאַחַ֖ת שָׁנָֽה׃ כד וַיַּ֥עַשׂ הָרַ֖ע בְּעֵינֵ֣י ה֑' לֹ֣א סָ֗ר מִכָּל־חַטֹּאות֙ יָֽרָבְעָ֣ם בֶּן־נְבָ֔ט אֲשֶׁ֥ר הֶֽחֱטִ֖יא אֶת־יִשְׂרָאֵֽל׃ כה ה֗וּא הֵשִׁיב֙ אֶת־גְּב֣וּל יִשְׂרָאֵ֔ל מִלְּב֥וֹא חֲמָ֖ת עַד־יָ֣ם הָֽעֲרָבָ֑ה כִּדְבַ֤ר ה֙' אֱלֹהֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל אֲשֶׁ֣ר דִּבֶּ֗ר בְּיַד־עַבְדּ֞וֹ יוֹנָ֤ה בֶן־אֲמִתַּי֙ הַנָּבִ֔יא אֲשֶׁ֖ר מִגַּ֥ת הַחֵֽפֶר׃ כו כִּֽי־רָאָ֧ה ה֛' אֶת־עֳנִ֥י יִשְׂרָאֵ֖ל מֹרֶ֣ה מְאֹ֑ד וְאֶ֤פֶס עָצוּר֙ וְאֶ֣פֶס עָז֔וּב וְאֵ֥ין עֹזֵ֖ר לְיִשְׂרָאֵֽל׃ כז וְלֹֽא־דִבֶּ֣ר ה֔' לִמְחוֹת֙ אֶת־שֵׁ֣ם יִשְׂרָאֵ֔ל מִתַּ֖חַת הַשָּׁמָ֑יִם וַיּ֣וֹשִׁיעֵ֔ם בְּיַ֖ד יָֽרָבְעָ֥ם בֶּן־יוֹאָֽשׁ׃ כח וְיֶתֶר֩ דִּבְרֵ֨י יָֽרָבְעָ֜ם וְכָל־אֲשֶׁ֤ר עָשָׂה֙ וּגְבֽוּרָת֣וֹ אֲשֶׁר־נִלְחָ֔ם וַֽאֲשֶׁ֨ר הֵשִׁ֜יב אֶת־דַּמֶּ֧שֶׂק וְאֶת־חֲמָ֛ת לִֽיהוּדָ֖ה בְּיִשְׂרָאֵ֑ל הֲלֹא־הֵ֣ם כְּתוּבִ֗ים עַל־סֵ֛פֶר דִּבְרֵ֥י הַיָּמִ֖ים לְמַלְכֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל׃ כט וַיִּשְׁכַּ֤ב יָֽרָבְעָם֙ עִם־אֲבֹתָ֔יו עִ֖ם מַלְכֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל וַיִּמְלֹ֛ךְ זְכַרְיָ֥ה בְנ֖וֹ תַּחְתָּֽיו׃
֍ ֍ ֍
(יט) אחרי שסר אמציה מלך יהודה מאחרי ה' מרדו בו תושבי ירושלים, שהיו צדיקים, וַיִּקְשְׁרוּ עָלָיו קֶשֶׁר בִּירוּשָׁלִַם, וַיָּנָס לָכִישָׁה, ששם היו לו עוזרים שתמכו בידיו, והיה שם שתים עשרה שנה, וַיִּשְׁלְחוּ אַחֲרָיו הקושרים לָכִישָׁה, וַיְמִתֻהוּ שָׁם.
(כ) וַיִּשְׂאוּ אֹתוֹ עַל הַסּוּסִים – במרכבה הרתומה לשני סוסים, וַיִּקָּבֵר בִּירוּשָׁלִַם עִם אֲבֹתָיו בְּעִיר דָּוִד.
(כא) קודם שהמיתו את אמציה, מיד כשמרדו בו וברח ללכיש, וַיִּקְחוּ כָּל עַם יְהוּדָה אֶת עֲזַרְיָה בנו, וְהוּא בֶּן שֵׁשׁ עֶשְׂרֵה שָׁנָה, וַיַּמְלִכוּ אֹתוֹ תַּחַת אָבִיו אֲמַצְיָהוּ, ושנים עשרה שנים מלך עזריה בירושלים ואמציה בלכיש, ואחר כך המיתו את אמציה.
(כב) הוּא – עזריה מלך יהודה בָּנָה אֶת אֵילַת, אשר על שפת הים בארץ אדום, וַיְשִׁבֶהָ לִיהוּדָה, כי בזמן דוד ושלמה שמלכו על אדום היתה אילת שייכת לישראל, ובזמן מלכות יהורם מרדו האדומים ביהודה, ואמציה מלך יהודה לקח מידם את אילת והרסה, ועזריה בנו בנאה מחדש, והיה זה אַחֲרֵי שְׁכַב הַמֶּלֶךְ אמציה עִם אֲבֹתָיו.
(כג) בִּשְׁנַת חֲמֵשׁ עֶשְׂרֵה שָׁנָה לַאֲמַצְיָהוּ בֶן יוֹאָשׁ מֶלֶךְ יְהוּדָה, מָלַךְ יָרָבְעָם בֶּן יוֹאָשׁ מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל בְּשֹׁמְרוֹן, אַרְבָּעִים וְאַחַת שָׁנָה.
(כד) וַיַּעַשׂ הָרַע בְּעֵינֵי ה', לֹא סָר מִכָּל חַטֹּאות יָרָבְעָם בֶּן נְבָט אֲשֶׁר הֶחֱטִיא אֶת יִשְׂרָאֵל.
(כה) הוּא – ירבעם בן יואש מלך ישראל, הֵשִׁיב והגדיל אֶת גְּבוּל יִשְׂרָאֵל מִלְּבוֹא חֲמָת – מהמקום שבאים שם לחמת, עַד יָם הָעֲרָבָה, כי את כל המקום הזה לקחו הגויים מהמלכים הקודמים, והוא השיב את כל המקום הזה לרשות מלכות ישראל, והיה זה כִּדְבַר ה' אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר דִּבֶּר בְּיַד עַבְדּוֹ יוֹנָה בֶן אֲמִתַּי הַנָּבִיא אֲשֶׁר מִגַּת הַחֵפֶר.
(כו) והטעם שהושיע אותם ה' תשועה גדולה כל כך אף שהיו חוטאים, כִּי רָאָה ה' אֶת עֳנִי יִשְׂרָאֵל, מֹרֶה מְאֹד – מחמת עניותם הם ממרים עוד ועוד, וכיון שהם מתיאשים מכל תקוה הרי הם מוסיפים ברשעתם, ואם יניחם כך יאבדו לגמרי, וְאֶפֶס עָצוּר – לא ישאר להם מאומה מהממון הכנוס בבתים, וְאֶפֶס עָזוּב – ולא ישאר להם מאומה מהמקנה אשר בשדה, וְאֵין עֹזֵר לְיִשְׂרָאֵל, ולא הועילו להם העונשים להשיבם אל ה'.
(כז) וְלֹא דִבֶּר ה' – ולא היה רצון ה' באותו זמן לִמְחוֹת אֶת שֵׁם יִשְׂרָאֵל מִתַּחַת הַשָּׁמָיִם, כי עדיין לא נגזרה גזרת החורבן והגלות, וַיּוֹשִׁיעֵם בְּיַד יָרָבְעָם בֶּן יוֹאָשׁ מלך ישראל.
(כח) וְיֶתֶר דִּבְרֵי יָרָבְעָם, וְכָל אֲשֶׁר עָשָׂה, וּגְבוּרָתוֹ אֲשֶׁר נִלְחָם, וַאֲשֶׁר הֵשִׁיב אֶת דַּמֶּשֶׂק וְאֶת חֲמָת שהיו כבושים למלכות יהודה, ומרדו בהם, החזירם לִיהוּדָה, בְּיִשְׂרָאֵל – תחת מלכות ישראל, כי מאז שנצח יואש מלך ישראל את אמציה מלך יהודה היתה ארץ יהודה כולה, עם מלך יהודה, כפופים למלכות ישראל, ונמצא שגם הארצות שהשיב ירבעם למלכות יהודה, היו 'בישראל', כלומר, כנועים למלכות ישראל, הֲלֹא הֵם כְּתוּבִים עַל סֵפֶר דִּבְרֵי הַיָּמִים לְמַלְכֵי יִשְׂרָאֵל.
(כט) וַיִּשְׁכַּב יָרָבְעָם עִם אֲבֹתָיו, עִם מַלְכֵי יִשְׂרָאֵל, וַיִּמְלֹךְ זְכַרְיָה בְנוֹ תַּחְתָּיו.
