שיעור 2, ספר נחמיה, פרק א, ה-יא
ה וָֽאֹמַ֗ר אָֽנָּ֤א יְהוָה֙ אֱלֹהֵ֣י הַשָּׁמַ֔יִם הָאֵ֥ל הַגָּד֖וֹל וְהַנּוֹרָ֑א שֹׁמֵ֤ר הַבְּרִית֙ וָחֶ֔סֶד לְאֹֽהֲבָ֖יו וּלְשֹֽׁמְרֵ֥י מִצְוֹתָֽיו׃ ו תְּהִ֣י נָ֣א אָזְנְךָֽ־קַשֶּׁ֣בֶת וְֽעֵינֶ֪יךָ פְתוּח֟וֹת לִשְׁמֹ֣עַ אֶל־תְּפִלַּ֣ת עַבְדְּךָ֡ אֲשֶׁ֣ר אָֽנֹכִי֩ מִתְפַּלֵּ֨ל לְפָנֶ֤יךָ הַיּוֹם֙ יוֹמָ֣ם וָלַ֔יְלָה עַל־בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵ֖ל עֲבָדֶ֑יךָ וּמִתְוַדֶּ֗ה עַל־חַטֹּ֤אות בְּנֵֽי־יִשְׂרָאֵל֙ אֲשֶׁ֣ר חָטָ֣אנוּ לָ֔ךְ וַֽאֲנִ֥י וּבֵית־אָבִ֖י חָטָֽאנוּ׃ ז חֲבֹ֖ל חָבַ֣לְנוּ לָ֑ךְ וְלֹֽא־שָׁמַ֣רְנוּ אֶת־הַמִּצְוֹ֗ת וְאֶת־הַֽחֻקִּים֙ וְאֶת־הַמִּשְׁפָּטִ֔ים אֲשֶׁ֥ר צִוִּ֖יתָ אֶת־מֹשֶׁ֥ה עַבְדֶּֽךָ׃ ח זְכָר־נָא֙ אֶת־הַדָּבָ֔ר אֲשֶׁ֥ר צִוִּ֛יתָ אֶת־מֹשֶׁ֥ה עַבְדְּךָ֖ לֵאמֹ֑ר אַתֶּ֣ם תִּמְעָ֔לוּ אֲנִ֕י אָפִ֥יץ אֶתְכֶ֖ם בָּֽעַמִּֽים׃ ט וְשַׁבְתֶּ֣ם אֵלַ֔י וּשְׁמַרְתֶּם֙ מִצְוֹתַ֔י וַֽעֲשִׂיתֶ֖ם אֹתָ֑ם אִם־יִֽהְיֶ֨ה נִֽדַּחֲכֶ֜ם בִּקְצֵ֤ה הַשָּׁמַ֨יִם֙ מִשָּׁ֣ם אֲקַבְּצֵ֔ם וַהֲבִֽיאֹתִים֙ אֶל־הַמָּק֔וֹם אֲשֶׁ֣ר בָּחַ֔רְתִּי לְשַׁכֵּ֥ן אֶת־שְׁמִ֖י שָֽׁם׃ י וְהֵ֥ם עֲבָדֶ֖יךָ וְעַמֶּ֑ךָ אֲשֶׁ֤ר פָּדִ֨יתָ֙ בְּכֹֽחֲךָ֣ הַגָּד֔וֹל וּבְיָֽדְךָ֖ הַֽחֲזָקָֽה׃ יא אָנָּ֣א אֲדֹנָ֗י תְּהִ֣י נָ֣א אָזְנְךָֽ־קַ֠שֶּׁבֶת אֶל־תְּפִלַּ֨ת עַבְדְּךָ֜ וְאֶל־תְּפִלַּ֣ת עֲבָדֶ֗יךָ הַֽחֲפֵצִים֙ לְיִרְאָ֣ה אֶת־שְׁמֶ֔ךָ וְהַצְלִֽיחָה־נָּ֤א לְעַבְדְּךָ֙ הַיּ֔וֹם וּתְנֵ֣הוּ לְרַֽחֲמִ֔ים לִפְנֵ֖י הָאִ֣ישׁ הַזֶּ֑ה וַֽאֲנִ֛י הָיִ֥יתִי מַשְׁקֶ֖ה לַמֶּֽלֶךְ׃
֍ ֍ ֍
(ה) וָאֹמַר בתפילתי, אָנָּא ה' אֱלֹהֵי הַשָּׁמַיִם, הָאֵל הַגָּדוֹל וְהַנּוֹרָא, שֹׁמֵר הַבְּרִית וָחֶסֶד לְאֹהֲבָיו וּלְשֹׁמְרֵי מִצְוֹתָיו.
(ו) תְּהִי נָא אָזְנְךָ קַשֶּׁבֶת וְעֵינֶיךָ פְתוּחוֹת, למלאות את הבקשה תיכף בהשגחתך, לִשְׁמֹעַ אֶל תְּפִלַּת עַבְדְּךָ אֲשֶׁר אָנֹכִי מִתְפַּלֵּל לְפָנֶיךָ הַיּוֹם, שאת התפילה הזו אני מתפלל לפניך יוֹמָם וָלַיְלָה בתמידות, עַל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל עֲבָדֶיךָ וּמִתְוַדֶּה עַל חַטֹּאות בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר חָטָאנוּ לָךְ, וַאֲנִי וּבֵית אָבִי חָטָאנוּ.
(ז) חֲבֹל חָבַלְנוּ לָךְ – נתנו לך 'משכון' על כך שנשמור את התורה והמצוות, והמשכון היה בית המקדש וארץ ישראל, וְלֹא שָׁמַרְנוּ אֶת הַמִּצְוֹת וְאֶת הַחֻקִּים וְאֶת הַמִּשְׁפָּטִים אֲשֶׁר צִוִּיתָ אֶת מֹשֶׁה עַבְדֶּךָ, וכמו שהמלוה נוטל את המשכון בזמן שהלוה אינו משלם את חובו, כך כשישראל לא שמרו את התורה והמצוות ניטלו מהם ארץ ישראל ובית המקדש.
(ח) זְכָר נָא אֶת הַדָּבָר אֲשֶׁר צִוִּיתָ אֶת מֹשֶׁה עַבְדְּךָ, לֵאמֹר, אַתֶּם תִּמְעָלוּ בה' בכך שלא תשמרו את התורה והמצוות, ומחמת כן אֲנִי אָפִיץ אֶתְכֶם בָּעַמִּים.
(ט) אך המשך הדברים היה, שכשם שבשעה שלא ישמרו את התורה והמצוות יילקחו מהם ארץ ישראל ובית המקדש, וְשַׁבְתֶּם אֵלַי – אך כאשר תשובו אלי, וּשְׁמַרְתֶּם מִצְוֹתַי וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם, ישיב להם ה' את ה'משכון', ואפילו אִם יִהְיֶה נִדַּחֲכֶם בִּקְצֵה הַשָּׁמַיִם, מִשָּׁם אֲקַבְּצֵם לארץ ישראל, וַהֲבִיאֹתִים אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר בָּחַרְתִּי לְשַׁכֵּן אֶת שְׁמִי שָׁם, ויזכו לארץ הקדושה ולבית המקדש.
(י) ואמנם חזרו ישראל לארצם ברשות מלכי פרס, וְהֵם עֲבָדֶיךָ וְעַמֶּךָ, אֲשֶׁר פָּדִיתָ ממצרים בְּכֹחֲךָ הַגָּדוֹל וּבְיָדְךָ הַחֲזָקָה, וגם עתה ראוי שייעשו להם ניסים ונפלאות כימי צאתם מארץ מצרים.
(יא) ואמנם באותו דור של יציאת מצרים היו צדיקים שבזכותם נעשו הנפלאות הללו, ועל כך הוסיף ואמר, אָנָּא אֲדֹנָי, תְּהִי נָא אָזְנְךָ קַשֶּׁבֶת אֶל תְּפִלַּת עַבְדְּךָ, וְאֶל תְּפִלַּת שאר עֲבָדֶיךָ הצדיקים שבדור הזה, הַחֲפֵצִים לְיִרְאָה אֶת שְׁמֶךָ, וראוי שתתקיים התפילה בזכותם, וְהַצְלִיחָה נָּא לְעַבְדְּךָ הַיּוֹם, וּתְנֵהוּ לְרַחֲמִים לִפְנֵי הָאִישׁ הַזֶּה, ומבאר מי הוא 'האיש הזה' שבעיניו רצה למצוא חן, וַאֲנִי הָיִיתִי מַשְׁקֶה לַמֶּלֶךְ, ועל כך ביקש שיתננו ה' לחסד ולרחמים בעיניו.
