שיעור 20, ספר נחמיה, פרק ו, י-יד
י וַֽאֲנִי־בָ֗אתִי בֵּ֣ית שְֽׁמַֽעְיָ֧ה בֶן־דְּלָיָ֛ה בֶּן־מְהֵֽיטַבְאֵ֖ל וְה֣וּא עָצ֑וּר וַיֹּ֡אמֶר נִוָּעֵד֩ אֶל־בֵּ֨ית הָֽאֱלֹהִ֜ים אֶל־תּ֣וֹךְ הַֽהֵיכָ֗ל וְנִסְגְּרָה֙ דַּלְת֣וֹת הַֽהֵיכָ֔ל כִּ֚י בָּאִ֣ים לְהָרְגֶ֔ךָ וְלַ֖יְלָה בָּאִ֥ים לְהָרְגֶֽךָ׃ יא וָאֹֽמְרָ֗ה הַאִ֤ישׁ כָּמ֨וֹנִי֙ יִבְרָ֔ח וּמִ֥י כָמ֛וֹנִי אֲשֶׁר־יָבֹ֥א אֶל־הַֽהֵיכָ֖ל וָחָ֑י לֹ֖א אָבֽוֹא׃ יב וָֽאַכִּ֕ירָה וְהִנֵּ֥ה לֹֽא־אֱלֹהִ֖ים שְׁלָח֑וֹ כִּ֤י הַנְּבוּאָה֙ דִּבֶּ֣ר עָלַ֔י וְטֽוֹבִיָּ֥ה וְסַנְבַלַּ֖ט שְׂכָרֽוֹ׃ יג לְמַ֤עַן שָׂכוּר֙ ה֔וּא לְמַֽעַן־אִירָ֥א וְאֶֽעֱשֶׂה־כֵּ֖ן וְחָטָ֑אתִי וְהָיָ֤ה לָהֶם֙ לְשֵׁ֣ם רָ֔ע לְמַ֖עַן יְחָֽרְפֽוּנִי׃ יד זָכְרָ֧ה אֱלֹהַ֛י לְטֽוֹבִיָּ֥ה וּלְסַנְבַלַּ֖ט כְּמַֽעֲשָׂ֣יו אֵ֑לֶּה וְגַ֨ם לְנֽוֹעַדְיָ֤ה הַנְּבִיאָה֙ וּלְיֶ֣תֶר הַנְּבִיאִ֔ים אֲשֶׁ֥ר הָי֖וּ מְיָֽרְאִ֥ים אוֹתִֽי׃
֍ ֍ ֍
(י) כיון ששמע נחמיה שצרי יהודה משתמשים בכך שיש נביאים המתנבאים שהוא ימלוך על יהודה וירושלים, נתן ליבו לחקור את הדבר, וַאֲנִי בָאתִי אל בֵּית שְׁמַעְיָה בֶן דְּלָיָה בֶּן מְהֵיטַבְאֵל, שהיה מתנבא דברים אלו, וְהוּא עָצוּר – שמעיה היה חולה ועצור בביתו, ולכן הוצרך נחמיה לבוא אליו, כדי לחקור ולדרוש על דבר נבואתו, וַיֹּאמֶר שמעיה לנחמיה, שלא בדרך נבואה אלא בדרך עצה, נִוָּעֵד אֶל בֵּית הָאֱלֹהִים, אֶל תּוֹךְ הַהֵיכָל, וְנִסְגְּרָה דַּלְתוֹת הַהֵיכָל, כִּי צרי יהודה בָּאִים לְהָרְגֶךָ, וְלַיְלָה זה בָּאִים הם לְהָרְגֶךָ.
(יא) וָאֹמְרָה – השיב נחמיה לשמעיה, הַאִישׁ כָּמוֹנִי יִבְרָח, ובכך אראה כאדם חלש ורך לבב, ואין זה יאה לאדם כמוני, ועוד, וּמִי כָמוֹנִי אֲשֶׁר יָבֹא אֶל הַהֵיכָל וָחָי, והרי אינני כהן, ואסור לי להיות בהיכל, ולכן לֹא אָבוֹא.
(יב) וָאַכִּירָה – ומתוך דברים אלו שאמר לו שמעיה, הכיר והבין נחמיה גם על דבר הנבואה שהיה מתנבא שנחמיה ימלוך על יהודה וירושלים, וְהִנֵּה לֹא אֱלֹהִים שְׁלָחוֹ לומר דברים אלו, כִּי הַנְּבוּאָה דִּבֶּר עָלַי – כי הוא שאמר עלי את דברי הנבואה, שאמלוך על ישראל, ואם אכן היתה לו נבואת אמת כזו מאת ה', לא היה אומר לו להתחבאות בהיכל, אלא אדרבה, היה מחזקו שבודאי דבר ה' לא ישוב ריקם, ולא יוכלו צרי יהודה להורגו, אלא הבין מכך שנביא שקר הוא, וְטוֹבִיָּה וְסַנְבַלַּט שְׂכָרוֹ שיאמר דברים אלו.
(יג) והטעם ששכרוהו לומר כן בנבואה, לְמַעַן שָׂכוּר הוּא – כדי להעליל על נחמיה ולומר ששמעיה היה שָׂכוּר לו, לומר נבואות אלו, והרי זו מרידה במלכות. והטעם שרצו לגרום לו שיתחבא בהיכל ה', הוא לְמַעַן אִירָא – כדי שאפחד וְאֶעֱשֶׂה כֵּן, ובכך ירויחו שני דברים, וְחָטָאתִי – שיהיה לי חטא בדבר, ואענש על כך, ועוד, וְהָיָה לָהֶם לְשֵׁם רָע לְמַעַן יְחָרְפוּנִי – יוכלו להוציא עלי שם רע בכך שחיללתי את מקדש ה'.
(יד) זָכְרָה אֱלֹהַי לְטוֹבִיָּה וּלְסַנְבַלַּט כְּמַעֲשָׂיו אֵלֶּה, ששכר עלי את נביאי השקר, ולשמעיה נביא השקר בעצמו, וְגַם לְנוֹעַדְיָה הַנְּבִיאָה – נביאת השקר, וּלְיֶתֶר הַנְּבִיאִים אֲשֶׁר נשכרו על ידי טוביה וסנבלט והָיוּ מְיָרְאִים אוֹתִי.
