יום שישי
י"ט אדר ב' התשפ"ד
יום שישי
י"ט אדר ב' התשפ"ד

חיפוש בארכיון

שיעור 202, ספר משלי, פרק יז, כא-כב

כא יֹלֵ֣ד כְּ֭סִיל לְת֣וּגָה ל֑וֹ וְלֹֽא־יִ֝שְׂמַ֗ח אֲבִ֣י נָבָֽל׃ כב לֵ֣ב שָׂ֭מֵחַ יֵיטִ֣יב גֵּהָ֑ה וְר֥וּחַ נְ֝כֵאָ֗ה תְּיַבֶּשׁ־גָּֽרֶם׃

 

֍             ֍              ֍

 

(כא) הכסיל הוא מי שמחמת תאוותיו נוטה מדרך החכמה, ואמנם, מי שרק מחמת הרגליו הרעים נמשך לדרך הכסילות, יש לו תקוה, אך היֹלֵד כְּסִיל – אדם המוליד בן שהוא מטבעו כסיל, שנמשך לדרך התאוה ומחמת כן אינו רוצה ללכת בדרכי החכמה המתנגדים לתאוות, הרי הוא לְתוּגָה לוֹ – עצב לאביו, כי כמעט ואין לו תקוה לשוב אל דרכי החכמה. וְלֹא יִשְׂמַח אֲבִי נָבָל – ה'נבל' הוא מי שנוהג בהיפך ממידת הנדיבות, ובדרך כלל דבר זה בא על ידי הרגל, ולפעמים האב בעצמו, שגם הוא נבל, מלמד את בנו ללכת בדרך זו, וגם אם בתחילה הוא שמח שבנו הולך בדרכו, הרי לאחר זמן כבר לא ישמח, כי באחריתו יבין שהוליך את בנו בדרך רעה, שהיא לתוגה לו.

(כב) לֵב שָׂמֵחַ, ושמחתו היא בעניני העולם הזה והצלחותיו הגשמיות, יֵיטִיב גֵּהָה – הרי הוא מיטיב רק את החלק החיצוני של הגוף. וְרוּחַ נְכֵאָה, והיא העצבות הפנימית של הנפש, המתעצבת על החלק הרוחני שבאדם שאינו נוהג בו כראוי, תְּיַבֶּשׁ גָּרֶם – את העצם, כלומר, את פנימיות האדם, שהיא חשובה יותר מהחיצוניות.

 

"וְדִבַּרְתִּי עַל הַנְּבִיאִים, וְאָנֹכִי חָזוֹן הִרְבֵּיתִי, וּבְיַד הַנְּבִיאִים אֲדַמֶּה" (הושע יב יא)