טו וַיִּקַ֥ץ שְׁלֹמֹ֖ה וְהִנֵּ֣ה חֲל֑וֹם וַיָּב֨וֹא יְרֽוּשָׁלִַ֜ם וַֽיַּעֲמֹ֣ד ׀ לִפְנֵ֣י ׀ אֲר֣וֹן בְּרִית־אֲדֹנָ֗י וַיַּ֤עַל עֹלוֹת֙ וַיַּ֣עַשׂ שְׁלָמִ֔ים וַיַּ֥עַשׂ מִשְׁתֶּ֖ה לְכָל־עֲבָדָֽיו׃ טז אָ֣ז תָּבֹ֗אנָה שְׁתַּ֛יִם נָשִׁ֥ים זֹנ֖וֹת אֶל־הַמֶּ֑לֶךְ וַֽתַּעֲמֹ֖דְנָה לְפָנָֽיו׃ יז וַתֹּ֜אמֶר הָֽאִשָּׁ֤ה הָֽאַחַת֙ בִּ֣י אֲדֹנִ֔י אֲנִי֙ וְהָֽאִשָּׁ֣ה הַזֹּ֔את יֹֽשְׁבֹ֖ת בְּבַ֣יִת אֶחָ֑ד וָֽאֵלֵ֥ד עִמָּ֖הּ בַּבָּֽיִת׃ יח וַיְהִ֞י בַּיּ֤וֹם הַשְּׁלִישִׁי֙ לְלִדְתִּ֔י וַתֵּ֖לֶד גַּם־הָֽאִשָּׁ֣ה הַזֹּ֑את וַֽאֲנַ֣חְנוּ יַחְדָּ֗ו אֵֽין־זָ֤ר אִתָּ֨נוּ֙ בַּבַּ֔יִת זֽוּלָתִ֥י שְׁתַּֽיִם־אֲנַ֖חְנוּ בַּבָּֽיִת׃ יט וַיָּ֛מָת בֶּן־הָֽאִשָּׁ֥ה הַזֹּ֖את לָ֑יְלָה אֲשֶׁ֥ר שָֽׁכְבָ֖ה עָלָֽיו׃ כ וַתָּקָם֩ בְּת֨וֹךְ הַלַּ֜יְלָה וַתִּקַּ֧ח אֶת־בְּנִ֣י מֵֽאֶצְלִ֗י וַאֲמָֽתְךָ֙ יְשֵׁנָ֔ה וַתַּשְׁכִּיבֵ֖הוּ בְּחֵיקָ֑הּ וְאֶת־בְּנָ֥הּ הַמֵּ֖ת הִשְׁכִּ֥יבָה בְחֵיקִֽי׃ כא וָֽאָקֻ֥ם בַּבֹּ֛קֶר לְהֵינִ֥יק אֶת־בְּנִ֖י וְהִנֵּה־מֵ֑ת וָֽאֶתְבּוֹנֵ֤ן אֵלָיו֙ בַּבֹּ֔קֶר וְהִנֵּ֛ה לֹֽא־הָיָ֥ה בְנִ֖י אֲשֶׁ֥ר יָלָֽדְתִּי׃
֍ ֍ ֍
(טו) וַיִּקַץ שְׁלֹמֹה, וְהִנֵּה עתה נוכח לראות שהיה זה חֲלוֹם, כי עד עתה היה הכל נראה לו כמציאות ממש, ורק לאחר שהתעורר הבין שהיה זה חלום נבואי, וַיָּבוֹא יְרוּשָׁלִַם, וַיַּעֲמֹד לִפְנֵי אֲרוֹן בְּרִית ה' להודות לו על הטובות שנתן לו, וַיַּעַל עֹלוֹת, וַיַּעַשׂ שְׁלָמִים, וַיַּעַשׂ מִשְׁתֶּה לְכָל עֲבָדָיו.
עתה הקרה ה' לפני שלמה משפט המצריך חכמה, כדי שיתברר על ידו שמילא ה' את שאלתו, והיה זה חלום אמת.
(טז) אָז תָּבֹאנָה שְׁתַּיִם נָשִׁים זֹנוֹת – פונדקאיות, המוכרות מזון (תרגום יונתן), אֶל הַמֶּלֶךְ, וַתַּעֲמֹדְנָה לְפָנָיו.
(יז) וַתֹּאמֶר הָאִשָּׁה הָאַחַת, בִּי אֲדֹנִי, אֲנִי וְהָאִשָּׁה הַזֹּאת יֹשְׁבֹת – גרות בְּבַיִת אֶחָד, וָאֵלֵד בהיותי עִמָּהּ בַּבָּיִת.
(יח) וַיְהִי בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי לְלִדְתִּי, וַתֵּלֶד גַּם הָאִשָּׁה הַזֹּאת, וַאֲנַחְנוּ יַחְדָּו באותו החדר שבבית, אֵין זָר אִתָּנוּ בַּבַּיִת, וגם בשאר החדרים לא היו אנשים נוספים, זוּלָתִי שְׁתַּיִם אֲנַחְנוּ בַּבָּיִת. וכיון ששום אדם מבחוץ לא ידע על הלידות, וגם לא נכנס שום אדם לבית, לא יתכן שאירע הדבר על ידי אדם מבחוץ.
(יט) וַיָּמָת בֶּן הָאִשָּׁה הַזֹּאת לָיְלָה, והיה ניכר עליו שמיתתו היתה מחמת אֲשֶׁר שָׁכְבָה עָלָיו.
(כ) וַתָּקָם בְּתוֹךְ הַלַּיְלָה, וַתִּקַּח אֶת בְּנִי מֵאֶצְלִי – לקחה את בני שהיה שוכב 'אצלי', כלומר, לידי, ולא היה כלל מונח בחיקי כששכבתי לישון, וממילא לא יתכן ששכבתי עליו בלילה, וַאֲמָתְךָ יְשֵׁנָה, וַתַּשְׁכִּיבֵהוּ בְּחֵיקָהּ, כאילו הוא בנה, וְאֶת בְּנָהּ הַמֵּת הִשְׁכִּיבָה בְחֵיקִי, כאילו אני שכבתי עליו והמתתי אותו, אך באמת כשהשכבתיו לישון לא היה זה 'בחיקי' אלא 'אצלי', וזו ראיה שאין זה בני.
(כא) וָאָקֻם בַּבֹּקֶר לְהֵינִיק אֶת בְּנִי, וְהִנֵּה מֵת. וָאֶתְבּוֹנֵן אֵלָיו מיד בַּבֹּקֶר, לפני שעבר זמן רב, שעשוי הגוף להשתנות לאחר המיתה, וְהִנֵּה לֹא הָיָה זה בְנִי אֲשֶׁר יָלָדְתִּי, ושני סימנים היו לי בדבר, א. לא היה זה 'בני', כי הכרתי את פניו. ב. לא היה זה 'אשר ילדתי', כיון שאני ילדתי שלשה ימים קודם ללידתה, וניכר ההבדל בגיל בימים אלו אף בהפרש של ימים ספורים.
