יד רֽוּחַ־אִ֭ישׁ יְכַלְכֵּ֣ל מַֽחֲלֵ֑הוּ וְר֥וּחַ נְ֝כֵאָ֗ה מִ֣י יִשָּׂאֶֽנָּה׃ טו לֵ֣ב נָ֭בוֹן יִקְנֶה־דָּ֑עַת וְאֹ֥זֶן חֲ֝כָמִ֗ים תְּבַקֶּשׁ־דָּֽעַת׃
֍ ֍ ֍
(יד) רוּחַ אִישׁ – הרוח הנפשית שבאיש היא המחזיקה את הגוף בבריאותו, ואף יְכַלְכֵּל מַחֲלֵהוּ – רוח זו תוכל להחזיקו גם כשהוא חולה, ועל ידי זה יסבול האדם את חולי הגוף. וְרוּחַ נְכֵאָה מִי יִשָּׂאֶנָּה – אך כאשר רוחו של האיש עצובה ושבורה, מי הוא שישא אותה, והרי אין הגוף מחזיק את הנפש, אלא להיפך, הנפש היא המחזיקה את הגוף, ובשברונה ויגונה אין מי שישא אותה, והיא גוררת אחריה גם את הגוף לחולי ורעה.
(טו) הלֵב של האדם הנָבוֹן, שהוא מעמיק בדעתו בחוקי החכמה הידועים לו, עד שמשיג אותם לאמיתם ובשורשיהם, יִקְנֶה את הדָּעַת מעצמו, על ידי ליבו, וה'דעת' היא הבנת החכמה לאמיתה בטעמיה ובעיקריה, ועל ידי זה תהיה לו החכמה לקנין דבוק ואמיתי. וְאֹזֶן חֲכָמִים תְּבַקֶּשׁ דָּעַת – אבל החכם, שהוא היודע את חוקי החכמה אך אינו מבין אותם בטעמיהם, צריך הוא לבקש את ה'דעת' על ידי שילך לאנשים הנבונים, ויקשיב באוזניו לדבריהם, שיסבירו לו את טעמי הדברים.
