כב וַתֹּאמֶר֩ הָֽאִשָּׁ֨ה הָֽאַחֶ֜רֶת לֹ֣א כִ֗י בְּנִ֤י הַחַי֙ וּבְנֵ֣ךְ הַמֵּ֔ת וְזֹ֤את אֹמֶ֨רֶת֙ לֹ֣א כִ֔י בְּנֵ֥ךְ הַמֵּ֖ת וּבְנִ֣י הֶחָ֑י וַתְּדַבֵּ֖רְנָה לִפְנֵ֥י הַמֶּֽלֶךְ׃ כג וַיֹּ֣אמֶר הַמֶּ֔לֶךְ זֹ֣את אֹמֶ֔רֶת זֶה־בְּנִ֥י הַחַ֖י וּבְנֵ֣ךְ הַמֵּ֑ת וְזֹ֤את אֹמֶ֨רֶת֙ לֹ֣א כִ֔י בְּנֵ֥ךְ הַמֵּ֖ת וּבְנִ֥י הֶחָֽי׃ כד וַיֹּ֥אמֶר הַמֶּ֖לֶךְ קְח֣וּ לִי־חָ֑רֶב וַיָּבִ֥אוּ הַחֶ֖רֶב לִפְנֵ֥י הַמֶּֽלֶךְ׃ כה וַיֹּ֣אמֶר הַמֶּ֔לֶךְ גִּזְר֛וּ אֶת־הַיֶּ֥לֶד הַחַ֖י לִשְׁנָ֑יִם וּתְנ֤וּ אֶֽת־הַחֲצִי֙ לְאַחַ֔ת וְאֶֽת־הַחֲצִ֖י לְאֶחָֽת׃ כו וַתֹּ֣אמֶר הָֽאִשָּׁה֩ אֲשֶׁר־בְּנָ֨הּ הַחַ֜י אֶל־הַמֶּ֗לֶךְ כִּֽי־נִכְמְר֣וּ רַֽחֲמֶיהָ֮ עַל־בְּנָהּ֒ וַתֹּ֣אמֶר ׀ בִּ֣י אֲדֹנִ֗י תְּנוּ־לָהּ֙ אֶת־הַיָּל֣וּד הַחַ֔י וְהָמֵ֖ת אַל־תְּמִיתֻ֑הוּ וְזֹ֣את אֹמֶ֗רֶת גַּם־לִ֥י גַם־לָ֛ךְ לֹ֥א יִֽהְיֶ֖ה גְּזֹֽרוּ׃ כז וַיַּ֨עַן הַמֶּ֜לֶךְ וַיֹּ֗אמֶר תְּנוּ־לָהּ֙ אֶת־הַיָּל֣וּד הַחַ֔י וְהָמֵ֖ת לֹ֣א תְמִיתֻ֑הוּ הִ֖יא אִמּֽוֹ׃ כח וַיִּשְׁמְע֣וּ כָל־יִשְׂרָאֵ֗ל אֶת־הַמִּשְׁפָּט֙ אֲשֶׁ֣ר שָׁפַ֣ט הַמֶּ֔לֶךְ וַיִּֽרְא֖וּ מִפְּנֵ֣י הַמֶּ֑לֶךְ כִּ֣י רָא֔וּ כִּֽי־חָכְמַ֧ת אֱלֹהִ֛ים בְּקִרְבּ֖וֹ לַֽעֲשׂ֥וֹת מִשְׁפָּֽט׃
֍ ֍ ֍
(כב) וַתֹּאמֶר הָאִשָּׁה הָאַחֶרֶת, הנתבעת, לֹא – אין האמת כדברייך, אלא כִי בְּנִי הַחַי, וּבְנֵךְ הַמֵּת. וְזֹאת, התובעת, אֹמֶרֶת, לֹא, כִי בְּנֵךְ הַמֵּת, וּבְנִי הֶחָי. ומתוך סדר הדברים היה ניכר שהתובעת מדגישה ש'בנך המת', והנתבעת מדגישה ש'בני החי', ומתוך כך כבר הבין שלמה שהנתבעת היא האם האמיתית, ולכן חשוב לה שבנה יהיה החי, ואילו התובעת היא המשקרת, ולכן היא מדגישה שבנה של חברתה הוא המת, שזו עיקר מגמתה, אמנם מפעם אחת אין זו ראיה מכרעת, אך וַתְּדַבֵּרְנָה לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ כמה פעמים, ובכל הפעמים חזרו שתיהן על לשונות אלו, ומתוך כך הבין שלמה המלך בבירור מי האם האמיתית.
(כג) וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ, זֹאת – הנתבעת אֹמֶרֶת, זֶה בְּנִי הַחַי וּבְנֵךְ הַמֵּת, וְזֹאת – התובעת אֹמֶרֶת, לֹא כִי בְּנֵךְ הַמֵּת וּבְנִי הֶחָי, וסידור הדברים מוכיח שהנתבעת היא האם האמיתית, שרצונה שבנה יהיה חי.
(כד) וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ, כדי לברר ולהוכיח את דבריו, קְחוּ לִי חָרֶב, כי בזה יבורר מי האם האמיתית הרוצה שיחיה הילד, ומי האם המשקרת, שרצונה רק שבנה של חברתה ימות, וַיָּבִאוּ הַחֶרֶב לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ.
(כה) וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ, גִּזְרוּ אֶת הַיֶּלֶד הַחַי לִשְׁנָיִם, וּתְנוּ אֶת הַחֲצִי לְאַחַת, וְאֶת הַחֲצִי לְאֶחָת.
(כו) וַתֹּאמֶר הָאִשָּׁה הנתבעת, אֲשֶׁר בְּנָהּ הַחַי [ומכנה אותה 'אשר בנה החי' כיון שמחמת כן הקדימה בכל פעם את הלשון 'בני החי' ל'בנך המת'], אֶל הַמֶּלֶךְ, ולא מחמת שחזרה בה מטענתה, אלא כִּי נִכְמְרוּ [-התחממו] רַחֲמֶיהָ עַל בְּנָהּ, וַתֹּאמֶר, בִּי אֲדֹנִי, תְּנוּ לָהּ אֶת הַיָּלוּד הַחַי, וְהָמֵת אַל תְּמִיתֻהוּ. וְזֹאת, התובעת אֹמֶרֶת, כיון שלעולם ישאר הדבר בספק מי האם האמיתית, מוטב שגַּם לִי גַם לָךְ לֹא יִהְיֶה, גְּזֹרוּ.
(כז) וַיַּעַן הַמֶּלֶךְ וַיֹּאמֶר, תְּנוּ לָהּ – לנתבעת אֶת הַיָּלוּד הַחַי, וְהָמֵת לֹא תְמִיתֻהוּ, כי כבר מתוך סידור טענותיהן הבין את האמת, ועתה הוכחו דבריו, כי הִיא אִמּוֹ.
(כח) וַיִּשְׁמְעוּ כָל יִשְׂרָאֵל אֶת הַמִּשְׁפָּט אֲשֶׁר שָׁפַט הַמֶּלֶךְ, וכיצד הבין כבר מתוך סידור הטענות מי האומרת אמת ומי המשקרת, וַיִּרְאוּ מִפְּנֵי הַמֶּלֶךְ, כִּי רָאוּ כִּי חָכְמַת אֱלֹהִים בְּקִרְבּוֹ לַעֲשׂוֹת מִשְׁפָּט ולהבין מה שבלב בעלי הדינים.
