פרק מ א הַדָּבָ֞ר אֲשֶׁר־הָיָ֤ה אֶֽל־יִרְמְיָ֨הוּ֙ מֵאֵ֣ת יְהוָ֔ה אַחַ֣ר ׀ שַׁלַּ֣ח אֹת֗וֹ נְבֽוּזַרְאֲדָ֛ן רַב־טַבָּחִ֖ים מִן־הָֽרָמָ֑ה בְּקַחְתּ֣וֹ אֹת֗וֹ וְהֽוּא־אָס֤וּר בָּֽאזִקִּים֙ בְּת֨וֹךְ כָּל־גָּל֤וּת יְרֽוּשָׁלִַ֨ם֙ וִֽיהוּדָ֔ה הַמֻּגְלִ֖ים בָּבֶֽלָה׃ ב וַיִּקַּ֥ח רַב־טַבָּחִ֖ים לְיִרְמְיָ֑הוּ וַיֹּ֣אמֶר אֵלָ֔יו יְהוָ֣ה אֱלֹהֶ֗יךָ דִּבֶּר֙ אֶת־הָֽרָעָ֣ה הַזֹּ֔את אֶל־הַמָּק֖וֹם הַזֶּֽה׃ ג וַיָּבֵ֥א וַיַּ֛עַשׂ יְהוָ֖ה כַּֽאֲשֶׁ֣ר דִּבֵּ֑ר כִּֽי־חֲטָאתֶ֤ם לַֽיהוָה֙ וְלֹֽא־שְׁמַעְתֶּ֣ם בְּקוֹל֔וֹ וְהָיָ֥ה לָכֶ֖ם הַדָּבָ֥ר הַזֶּֽה׃ ד וְעַתָּ֞ה הִנֵּ֧ה פִתַּחְתִּ֣יךָ הַיּ֗וֹם מִֽן־הָאזִקִּים֮ אֲשֶׁ֣ר עַל־יָדֶךָ֒ אִם־ט֨וֹב בְּעֵינֶ֜יךָ לָב֧וֹא אִתִּ֣י בָבֶ֗ל בֹּ֚א וְאָשִׂ֤ים אֶת־עֵינִי֙ עָלֶ֔יךָ וְאִם־רַ֧ע בְּעֵינֶ֛יךָ לָבֽוֹא־אִתִּ֥י בָבֶ֖ל חֲדָ֑ל רְאֵה֙ כָּל־הָאָ֣רֶץ לְפָנֶ֔יךָ אֶל־ט֨וֹב וְאֶל־הַיָּשָׁ֧ר בְּעֵינֶ֛יךָ לָלֶ֥כֶת שָׁ֖מָּה לֵֽךְ׃
֍֍ ֍
פרק מ (א) הַדָּבָר אֲשֶׁר הָיָה אֶל יִרְמְיָהוּ מֵאֵת ה', אַחַר שַׁלַּח אֹתוֹ נְבוּזַרְאֲדָן רַב טַבָּחִים מִן הָרָמָה, בְּקַחְתּוֹ אֹתוֹ, וְהוּא אָסוּר בָּאזִקִּים – בחר ירמיהו לשים על עצמו אזיקים ככל היהודים, כדי להשתתף בצערם, בְּתוֹךְ כָּל גָּלוּת יְרוּשָׁלִַם וִיהוּדָה, הַמֻּגְלִים בָּבֶלָה.
(ב) וַיִּקַּח רַב טַבָּחִים לְיִרְמְיָהוּ, וַיֹּאמֶר אֵלָיו, מדוע שמת אזיקים על ידיך, ומדוע אתה מצטער, והרי ה' אֱלֹהֶיךָ דִּבֶּר על ידך אֶת הָרָעָה הַזֹּאת אֶל הַמָּקוֹם הַזֶּה, כפי שהתנבאת כל השנים.
(ג) וַיָּבֵא, וַיַּעַשׂ ה' כַּאֲשֶׁר דִּבֵּר, ואירע כן כִּי חֲטָאתֶם לַה' וְלֹא שְׁמַעְתֶּם בְּקוֹלוֹ, וְהָיָה לָכֶם הַדָּבָר הַזֶּה, ובכך רצה להצדיק את עצמו, שלא עשה כל דבר רע, כיון שהיתה זו גזירת ה', והיה זה מחמת חטאיהם של ישראל.
(ד) וְעַתָּה למה נתת אזיקים על ידיך, הִנֵּה פִתַּחְתִּיךָ הַיּוֹם מִן הָאזִקִּים אֲשֶׁר עַל יָדֶךָ, אִם טוֹב בְּעֵינֶיךָ לָבוֹא אִתִּי בָבֶל, אינך צריך לשים עליך אזיקים כדי ללכת לבבל, אלא בֹּא עימי כאדם חופשי, וְאָשִׂים אֶת עֵינִי עָלֶיךָ. וְאִם רַע בְּעֵינֶיךָ לָבוֹא אִתִּי בָבֶל, חֲדָל – המנע מלבוא, והישאר בארצך, רְאֵה כָּל הָאָרֶץ לְפָנֶיךָ, אֶל טוֹב וְאֶל הַיָּשָׁר בְּעֵינֶיךָ לָלֶכֶת שָׁמָּה, לֵךְ, כי לא אמנע ממך מללכת לכל מקום שתרצה.
