א נַֽחֲמ֥וּ נַֽחֲמ֖וּ עַמִּ֑י יֹאמַ֖ר אֱלֹֽהֵיכֶֽם׃ ב דַּבְּר֞וּ עַל־לֵ֤ב יְרֽוּשָׁלִַ֨ם֙ וְקִרְא֣וּ אֵלֶ֔יהָ כִּ֤י מָֽלְאָה֙ צְבָאָ֔הּ כִּ֥י נִרְצָ֖ה עֲוֹנָ֑הּ כִּ֤י לָֽקְחָה֙ מִיַּ֣ד ה֔' כִּפְלַ֖יִם בְּכָל־חַטֹּאתֶֽיהָ׃
֍֍ ֍
(א) קורא עתה ה' אל הנביאים ואומר להם, אתם הנביאים, נַחֲמוּ, נַחֲמוּ את עַמִּי, יֹאמַר אֱלֹהֵיכֶם, וכיון שיש שני זמנים לגאולה, או 'בעיתה', כשיגיע הזמן הקבוע מאת ה' לגאולה, או 'אחישנה', כאשר יזכו ישראל על ידי מעשיהם להחיש ולזרז את הגאולה, לכן אומר לשון 'נחמה' כפולה.
(ב) ומבאר עתה את שני אופני הגאולה, כי אם תהיה הגאולה בזמנה, אזי דַּבְּרוּ עַל לֵב יְרוּשָׁלִַם, לנחמה על כך שסבלה את כל שנות גלותה, אך אם תהיה הגאולה בזמן קרוב יותר, בזכות ישראל, אזי וְקִרְאוּ אֵלֶיהָ, לומר לה שתמו ימי גלותה (כי לא תבוא מעצמה כל זמן שלא הסתיים זמן הגלות, ולכן יש 'לקרוא לה'). ועל הצד הראשון, שתהיה הגאולה בזמנה, אומר, כִּי מָלְאָה צְבָאָהּ – מילאה ירושלים את הזמן הקצוב לה לגלות, ועל הצד השני, שיחיש ה' את זמן הגאולה, אומר שזה יהיה באחד משני דרכים, או כִּי נִרְצָה עֲוֹנָהּ – יְרַצּוּ ישראל את עוונותיהם על ידי תשובה ומעשים טובים, או על ידי יסורים, כִּי לָקְחָה – שיקבלו עונשים ויסורים מִיַּד ה', עד שיהיה הדבר כִּפְלַיִם בְּכָל חַטֹּאתֶיהָ, וכפי שהיה במצרים, שקושי השעבוד השלים, כך יתכן שעל ידי שיקבלו בזמן קצר את כל עונשי ויסורי הגלות שהיו ראויים לבוא עליהם, יתקצרו שנות הגלות, וייגאלו בזמן מוקדם יותר.
