שיעור 23, מסכת מגילה, פרק רביעי

פרק זה פותח בהלכות קריאת המגילה וברכותיה, ובהמשכו יבוארו דיני קריאת התורה ושליח ציבור:

משנה

הַקוֹרֵא אֶת הַמְּגִלָּה בפורים, יכול לקרותה בין כשהוא עוֹמֵד וּבין כשהוא יוֹשֵׁב. קְרָאָהּ אֶחָד, או אפילו קְרָאוּהָ שְׁנַיִם יחד, יָצְאוּ השומעים ידי חובה, ובגמרא יבואר דין זה. מָקוֹם שֶׁנָּהֲגוּ לְבָרֵךְ, יְבָרֵךְ. ומקום שנהגו שֶׁלֹּא לְבָרֵךְ, לֹא יְבָרֵךְ, ובגמרא יבואר באיזו ברכה מדובר.

עתה מבארת המשנה את אופן קריאת התורה בציבור: בַּשֵּׁנִי וּבַחֲמִישִׁי, וּבְמִנְחָה בְּשַׁבָּת, קוֹרִין שְׁלשָׁה בני אדם בספר התורה, אֵין פּוֹחֲתִין מֵהֵן וְאֵין מוֹסִיפִין עֲלֵיהֶם, וּבימים אלו אֵין מַפְטִירִין בַּנָּבִיא. וְהַפּוֹתֵחַ וְחוֹתֵם בַּתּוֹרָה, מְבָרֵךְ לְפָנֶיהָ וּלְאַחֲרֶיהָ, כלומר, הקורא ראשון מברך את הברכה שלפני הקריאה ['אשר בחר בנו'], והקורא האחרון מברך את הברכה שאחרי הקריאה ['אשר נתן לנו'], ושאר הקוראים אינם מברכים כלל. [ובגמרא יבואר מדוע עתה נוהגים שכל העולים מברכים].

גמרא

שנינו במשנה, 'הַקּוֹרֵא אֶת הַמְּגִלָּה עוֹמֵד וְיוֹשֵׁב'. תָּנָא – שנינו בברייתא, מַה שֶּׁאֵין כֵּן בַּתּוֹרָה, שהקורא בתורה בציבור צריך לעמוד, ואינו רשאי לשבת. מבררת הגמרא, וּמְנָּא לָן – מנין נלמד דין זה, דְּקוֹרֵא בַּתּוֹרָה צָרִיךְ לִהְיוֹת עוֹמֵד, אָמַר רַבִּי אַבָּהוּ, דְּאָמַר קְרָא – שהרי כך נאמר בפסוק בדברי הקדוש ברוך הוא למשה רבינו, כשעלה להר סיני ללמוד תורה (דברים ה כז) 'וְאַתָּה פֹּה עֲמֹד עִמָּדִי'.

דין נוסף הנלמד מפסוק זה: אָמַר רַב יְהוּדָה, אָמַר רַב, מִנַּיִן לָרַב שֶׁלֹּא יֵשֵׁב עַל גַּבֵּי מִטָּה וְיִשְׁנֶה לְתַלְמִידָיו היושבים עַל גַּבֵּי קַרְקַע, שֶׁנֶּאֱמַר (שם) 'וְאַתָּה פֹּה עֲמֹד עִמָּדִי', ומשמעות לשון 'עימדי' היא כביכול הקדוש ברוך הוא עמד גם הוא עם משה רבינו.

שנינו במשנה, 'קְרָאָהּ אֶחָד, קְרָאוּהָ שְׁנַיִם, יצאו'. תָּנָא – שנינו בברייתא, מַה שֶּׁאֵין כֵּן בַּתּוֹרָה, שאם קראו שנים קריאת התורה, לא יצאו השומעים ידי חובתן. וכן תָּנוּ רַבָּנָן – שנו חכמים בברייתא, בַּתּוֹרָה, אֶחָד קוֹרֵא את הפסוק, וְאֶחָד מְתַרְגֵּם אותו ללשון ארמית, שאותה הכירו גם הנשים ועמי הארץ, וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יְהֵא אֶחָד קוֹרֵא וּשְׁנַיִם מְתַרְגְּמִין, כיון שקשה לשמוע שני קולות כאחד, ויש צורך שישמעו הכל את מצוות התורה בבירור. וּבִקריאת הנָבִיא, אֲפִילוּ אֶחָד קוֹרֵא וּשְׁנַיִם מְתַרְגְּמִין, כיון שבפסוקי הנביאים אין עניני מצוות, ואין הכרח שישמעו ויבינו זאת גם הנשים ועמי הארץ, וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יְהוּ שְׁנַיִם קוֹרִין וּשְׁנַיִם מְתַרְגְּמִין, כיון שאז אפילו האנשים, המבינים את לשון הקודש, לא ישמעו את הדברים היטב. וּבִמְגִלָּה – בקריאת מגילת אסתר בפורים, אֲפִילוּ עֲשָׂרָה קוֹרִין וַעֲשָׂרָה מְתַרְגְּמִין. מבררת הגמרא, מַאי טַעֲמָא – מה טעם ההיתר במגילת אסתר שיקראו ויתרגמו אפילו עשרה, כֵּיוָן דַּחֲבִיבָא לְהוּ יְהָבוֹ דַּעְתַּיְהוּ – כי מאחר וקריאת המגילה חביבה על השומעים, נותנים הם דעתם ושומעים גם כשיש כמה קוראים ומתרגמים [וגם לכתחילה מותר לעשות כן, ולשון 'יצאו', שמשמעה בדיעבד, לאו דוקא (ר"ן)].

שנינו במשנה, 'מָקוֹם שֶׁנָּהֲגוּ לְבָרֵךְ, יְבָרֵךְ'. אָמַר אַבַּיֵּי, לֹא שָׁנוּ דין זה, שברכת המגילה תלויה במנהג המקום, אֶלָּא בברכה שלְאַחֲרֶיהָ, אֲבָל ברכה שלְפָנֶיהָ, חַיָּב לְבָרֵךְ בכל מקום, ואין זה תלוי במנהג, והטעם לכך, דְּאָמַר רַב יְהוּדָה, אָמַר רַב, כָּל הַמִּצְווֹת כֻּלָּן, מְבָרֵךְ עֲלֵיהֶן עוֹבֵר לַעֲשִׁיָּתָן – לפני עשייתן. מבררת הגמרא, וּמַאי מַשְׁמַע דְּהַאי – ומהיכן יש ללמוד שלשון 'עוֹבֵר' שאמר רב לִישָּׁנָא דְּאַקְדּוּמֵי הוּא – לשון הקדמה היא, והיינו שצריך להקדים את הברכה למצוה, דִּכְתִיב – שנאמר (שמואל ב' יח כג) 'וַיָּרָץ אֲחִימַעַץ דֶּרֶךְ הַכִּכָּר וַיַּעֲבֹר אֶת הַכּוּשִׁי', והיינו שהלך לפניו.

מבררת הגמרא, לְפָנֶיהָ – לפני קריאת המגילה, מַאי – מה הוא מְבָרֵךְ. מביאה הגמרא מעשה בענין זה: רַב שֵׁשֶׁת מִקַּטְרוֹנְיָא, אִקְּלַע לְקַמֵּיהּ דְּרַב שֵׁשֶׁת – הזדמן לפני רב ששת בפורים, וּבָרִיךְ מנ"ח סִימָן – ובירך שלש ברכות, שסימנם מנ"ח, והיינו על מקרא מגילה, שעשה ניסים, ושהחיינו.

מבררת הגמרא, לְאַחֲרֶיהָ – לאחר קריאת המגילה, בְּאַתְרָא דִּנְהִיגֵי – במקום שנוהגים לברך, מַאי מְבָרֵךְ – מהו נוסח הברכה. אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן, כך הוא נוסח הברכה לאחר קריאת המגילה, 'בָּרוּךְ אתה ה' אלוקינו מלך העולם, הָרָב אֶת רִיבֵנוּ, וְהַדָּן אֶת דִּינֵנוּ, וְהַנּוֹקֵם אֶת נִקְמָתֵנוּ, וְהַנִּפְרָע לָנוּ מִצָּרֵינוּ, וְהַמְשַׁלֵּם גְמוּל לְכָל אוֹיְבֵי נַפְשֵׁנוּ, בָּרוּךְ הַנִּפְרָע לְעַמּוֹ יִשְׂרָאֵל מִכָּל צָרֵיהֶם'. רָבָא אָמַר, צריך לחתום בנוסח 'ברוך אתה ה' הָאֵל הַמּוֹשִׁיעַ'. אָמַר רַב פָּפָּא, הִלְכָּךְ – לכן, כיון שיש מחלוקת בנוסח החתימה, נֵימְרִינְהוּ לְתַרְוַיְיהוּ – יש לומר את שתי הנוסחאות ואומר 'ברוך א"י הנפרע לעמו ישראל מכל צריהם, האל המושיע'.