(טז) וַיִּתְקַ֤ע יוֹאָב֙ בַּשֹּׁפָ֔ר וַיָּ֣שָׁב הָעָ֔ם מִרְדֹ֖ף אַֽחֲרֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל כִּֽי־חָשַׂ֥ךְ יוֹאָ֖ב אֶת־הָעָֽם׃ (יז) וַיִּקְח֣וּ אֶת־אַבְשָׁל֗וֹם וַיַּשְׁלִ֨כוּ אֹת֤וֹ בַיַּ֨עַר֙ אֶל־הַפַּ֣חַת הַגָּד֔וֹל וַיַּצִּ֧בוּ עָלָ֛יו גַּל־אֲבָנִ֖ים גָּד֣וֹל מְאֹ֑ד וְכָ֨ל־יִשְׂרָאֵ֔ל נָ֖סוּ אִ֥ישׁ לְאֹֽהָלָֽו׃ (יח) וְאַבְשָׁלֹ֣ם לָקַ֗ח וַיַּצֶּב־ל֤וֹ בְחַיָּו֙ אֶת־מַצֶּ֨בֶת֙ אֲשֶׁ֣ר בְּעֵֽמֶק־הַמֶּ֔לֶךְ כִּ֤י אָמַר֙ אֵֽין־לִ֣י בֵ֔ן בַּֽעֲב֖וּר הַזְכִּ֣יר שְׁמִ֑י וַיִּקְרָ֤א לַמַּצֶּ֨בֶת֙ עַל־שְׁמ֔וֹ וַיִּקָּ֤רֵא לָהּ֙ יַ֣ד אַבְשָׁל֔וֹם עַ֖ד הַיּ֥וֹם הַזֶּֽה׃ (יט) וַֽאֲחִימַ֤עַץ בֶּן־צָדוֹק֙ אָמַ֔ר אָר֣וּצָה נָּ֔א וַֽאֲבַשְּׂרָ֖ה אֶת־הַמֶּ֑לֶךְ כִּֽי־שְׁפָט֥וֹ ה֖' מִיַּ֥ד אֹֽיְבָֽיו׃ (כ) וַיֹּ֧אמֶר ל֣וֹ יוֹאָ֗ב לֹא֩ אִ֨ישׁ בְּשֹׂרָ֤ה אַתָּה֙ הַיּ֣וֹם הַזֶּ֔ה וּבִשַּׂרְתָּ֖ בְּי֣וֹם אַחֵ֑ר וְהַיּ֤וֹם הַזֶּה֙ לֹ֣א תְבַשֵּׂ֔ר כִּֽי־עַל־כֵּ֥ן בֶּן־הַמֶּ֖לֶךְ מֵֽת׃ (כא) וַיֹּ֤אמֶר יוֹאָב֙ לַכּוּשִׁ֔י לֵ֛ךְ הַגֵּ֥ד לַמֶּ֖לֶךְ אֲשֶׁ֣ר רָאִ֑יתָה וַיִּשְׁתַּ֧חוּ כוּשִׁ֛י לְיוֹאָ֖ב וַיָּרֹֽץ׃ (כב) וַיֹּ֨סֶף ע֜וֹד אֲחִימַ֤עַץ בֶּן־צָדוֹק֙ וַיֹּ֣אמֶר אֶל־יוֹאָ֔ב וִ֣יהִי מָ֔ה אָרֻֽצָה־נָּ֥א גַם־אָ֖נִי אַֽחֲרֵ֣י הַכּוּשִׁ֑י וַיֹּ֣אמֶר יוֹאָ֗ב לָֽמָּה־זֶּ֞ה אַתָּ֥ה רָץ֙ בְּנִ֔י וּלְכָ֖ה אֵין־בְּשׂוֹרָ֥ה מֹצֵֽאת׃ (כג) וִיהִי־מָ֣ה אָר֔וּץ וַיֹּ֥אמֶר ל֖וֹ ר֑וּץ וַיָּ֤רָץ אֲחִימַ֨עַץ֙ דֶּ֣רֶךְ הַכִּכָּ֔ר וַֽיַּעֲבֹ֖ר אֶת־הַכּוּשִֽׁי׃
֍ ֍ ֍
(טז) וַיִּתְקַע יוֹאָב בַּשֹּׁפָר, וַיָּשָׁב הָעָם מִרְדֹף אַחֲרֵי יִשְׂרָאֵל, כִּי חָשַׂךְ יוֹאָב אֶת הָעָם – מנע יואב את עבדי דוד מלרדוף אחרי אנשי ישראל, על אף שהם לא נמנעו מעצמם.
(יז) וַיִּקְחוּ אֶת אַבְשָׁלוֹם, וַיַּשְׁלִכוּ אֹתוֹ בַיַּעַר, אֶל הַפַּחַת הַגָּדוֹל – לתוך חפירה גדולה שהיתה שם, וַיַּצִּבוּ עָלָיו גַּל אֲבָנִים גָּדוֹל מְאֹד, וְכָל יִשְׂרָאֵל נָסוּ אִישׁ לְאֹהָלָו.
(יח) וְאַבְשָׁלֹם לָקַח וַיַּצֶּב לוֹ בְחַיָּו אֶת מַצֶּבֶת אֲשֶׁר בְּעֵמֶק הַמֶּלֶךְ, והטעם שהעמיד לעצמו מצבה בעודנו חי, כִּי אָמַר, אֵין לִי בֵן בַּעֲבוּר הַזְכִּיר שְׁמִי [כי בניו שהוזכרו למעלה מתו בחייו], וַיִּקְרָא לַמַּצֶּבֶת עַל שְׁמוֹ, וַיִּקָּרֵא לָהּ יַד אַבְשָׁלוֹם עַד הַיּוֹם הַזֶּה, וכוונת כינוי 'יד אבשלום' היינו המקום המוכן לאבשלום, כי שם הכין לעצמו קבר, אבל בסוף לא נקבר שם.
(יט) וַאֲחִימַעַץ בֶּן צָדוֹק אָמַר ליואב, אָרוּצָה נָּא וַאֲבַשְּׂרָה אֶת הַמֶּלֶךְ כִּי שְׁפָטוֹ ה' מִיַּד אֹיְבָיו.
(כ) וַיֹּאמֶר לוֹ יוֹאָב, כיון שבבשורה הטובה הזו כלולה גם בשורה רעה, שנהרג אבשלום, מוטב שלא תאמר זאת, כיון שלֹא 'אִישׁ בְּשֹׂרָה' אַתָּה הַיּוֹם הַזֶּה – אין אתה האיש הממונה לבשר בשורות היום, כפי שהיה מנהג המלכים שיהיו להם בני אדם הממונים על כך, שאז היה עליך לבשר כל דבר, בין טוב ובין רע, ואם תרצה לבשר לו את השגחת ה' עליו, וּבִשַּׂרְתָּ בְּיוֹם אַחֵר – תוכל לבשר זאת בפעם אחרת, שיתגלה עליו חסד ה', וְהַיּוֹם הַזֶּה לֹא תְבַשֵּׂר, כִּי עַל כֵּן כלולה בבשורה זו בשורה רעה, שבֶּן הַמֶּלֶךְ מֵת, ואין ראוי לאיש טוב כמוך לבשר בשורה רעה.
(כא) וַיֹּאמֶר יוֹאָב לַכּוּשִׁי, שהוא היה האיש שראה את אבשלום תלוי, לֵךְ הַגֵּד לַמֶּלֶךְ אֲשֶׁר רָאִיתָה, וַיִּשְׁתַּחוּ כוּשִׁי לְיוֹאָב, וַיָּרֹץ.
(כב) וַיֹּסֶף עוֹד אֲחִימַעַץ בֶּן צָדוֹק וַיֹּאמֶר אֶל יוֹאָב, וִיהִי מָה – אף על פי כן אָרֻצָה נָּא גַם אָנִי אַחֲרֵי הַכּוּשִׁי, וכשהוא יסיים לבשר את הבשורה על מיתת אבשלום, אבשר אני את הבשורה הטובה, שהצילו ה' מיד אויביו. וַיֹּאמֶר יוֹאָב, לָמָּה זֶּה אַתָּה רָץ בְּנִי, והרי בתוך דברי הכושי על מיתת אבשלום כלולה גם הבשורה הטובה, שהצילו ה' מיד הקמים עליו, וּלְכָה אֵין בְּשׂוֹרָה מֹצֵאת – ולא תימצא לך בשורה מיוחדת לבשר לדוד.
(כג) אמר לו אחימעץ, וִיהִי מָה, אָרוּץ ואקדים את הכושי, ואבשר את הבשורה הטובה באופן שלא תכלול את הבשורה הרעה על מיתת אבשלום, וַיֹּאמֶר לוֹ יואב, רוּץ. וַיָּרָץ אֲחִימַעַץ דֶּרֶךְ הַכִּכָּר, וַיַּעֲבֹר אֶת הַכּוּשִׁי.