א הַֽחֲרִ֤ישׁוּ אֵלַי֙ אִיִּ֔ים וּלְאֻמִּ֖ים יַֽחֲלִ֣יפוּ כֹ֑חַ יִגְּשׁוּ֙ אָ֣ז יְדַבֵּ֔רוּ יַחְדָּ֖ו לַמִּשְׁפָּ֥ט נִקְרָֽבָה׃ ב מִ֤י הֵעִיר֙ מִמִּזְרָ֔ח צֶ֖דֶק יִקְרָאֵ֣הוּ לְרַגְל֑וֹ יִתֵּ֨ן לְפָנָ֤יו גּוֹיִם֙ וּמְלָכִ֣ים יַ֔רְדְּ יִתֵּ֤ן כֶּֽעָפָר֙ חַרְבּ֔וֹ כְּקַ֥שׁ נִדָּ֖ף קַשְׁתּֽוֹ׃ ג יִרְדְּפֵ֖ם יַֽעֲב֣וֹר שָׁל֑וֹם אֹ֥רַח בְּרַגְלָ֖יו לֹ֥א יָבֽוֹא׃
֍֍֍
(א) לאחר שניחם הנביא את ירושלים, והתרה בישראל שלא יאבדו את אמונתם ותקוותם לישועת ה', פונה הנביא אל אומות העולם, ודיבורו עמהם הוא כאילו כבר באה הגאולה ורוצה להשיבם אל דת האמת והאמונה באחדות ה'. ותחילה רוצה להסיר מהויכוח את הסיבות הצדדיות הגורמות להכשל בויכוח, כדי שלא יוכלו לטעון שמחמת סיבות אלו לא ידעו להשיב, ואומר, הַחֲרִישׁוּ אֵלַי אִיִּים – האיים הקטנים יחרישו ולא ישתתפו כלל בויכוח, שלא יאמרו שמחמת קטנותם נוצחו, וּלְאֻמִּים – האומות הגדולות הם שיתווכחו, ויַחֲלִיפוּ כֹחַ להתייעץ ביניהם, שלא יאמרו שלא היה להם זמן לסדר את טענותיהם, יִגְּשׁוּ מבלי אימה ופחד, אָז יְדַבֵּרוּ, שלא יטענו שמחמת פחד ומורא לא העיזו לומר את כל מה שבלבבם, ולא הצדדים עצמם יכריעו בויכוח, אלא יַחְדָּו לַמִּשְׁפָּט נִקְרָבָה, לפני שופט צדק.
(ב) ומתאר את השינוי בין כל המלכים שכבשו את העולם, לבין מלך המשיח, מִי הֵעִיר מִמִּזְרָח – מי גרם למלך המשיח הבא מארץ המזרח להתעורר לכבוש את העולם כולו, והרי לא היה זה מפני תאוות הכבוד, הקנאה או הרכוש, שהם הדברים שגרמו לשאר המלכים לכבוש ממלכות, אלא צֶדֶק יִקְרָאֵהוּ לְרַגְלוֹ – עשה כן רק מחמת אהבת הצדק והטוב, וצדק זה יהיה דרך הליכתו ברגליו, וידריכהו בכל אשר ילך. וכמות הממלכות שיכבוש תהיה שלא כדרך העולם, כי הצדק יִתֵּן לְפָנָיו גּוֹיִם, וּמְלָכִים יַרְדְּ (-יִרְדֶה בהם). וגם אופן ודרכי מלחמתו יהיו שלא כדרך הטבע, כי הצדק יִתֵּן כֶּעָפָר חַרְבּוֹ – ייחשבו הגויים לפני חרבו כעפר הנדרס בארץ, כְּקַשׁ נִדָּף קַשְׁתּוֹ – ייחשבו לפני קשתו כקש הנידש ברגל.
(ג) וגם כאשר יִרְדְּפֵם, יַעֲבוֹר שָׁלוֹם – תהא הליכתו בנחת, כהולך בדרכי שלום, אֹרַח – מקום מסוכן, בְּרַגְלָיו לֹא יָבוֹא, כי לא תהיה הליכתו טבעית, אלא כנישא ברוח הצדק על כנפי ישועת ה'.
