שיעור 24, מסכת מועד קטן, פרק שלישי

שנינו במשנה בכלל המותרים לגלח במועד, 'וְהַנָּזִיר וְהַמְצוֹרָע'. הגמרא מביאה ברייתא המחלקת בין היתר הגילוח של נזיר ומצורע לבין שאר בני אדם שהותר להם לגלח: תַּנְיָא – שנינו בברייתא, כָּל אֵלּוּ שֶׁאָמְרוּ חכמים שמוּתָּר להם לְגַלֵּחַ בַּמּוֹעֵד, היינו כְּשֶׁלֹּא הָיָה לָהֶם פְּנַאי לגלח קודם המועד, כגון שבאו ממדינת הים או מבית האסורים סמוך מאד לכניסת יום טוב, אֲבָל אִם הָיָה לָהֶם פְּנַאי לְגַלֵּחַ קודם המועד, וְלֹא גִּלְחוּ, אֲסוּרִין. וּמאידך, הַנָּזִיר וְהַמְצֹרָע, אַף עַל פִּי שֶׁהָיָה לָהֶן פְּנַאי לְגַלֵּחַ קודם המועד, שכבר אז הגיעו ימי טהרתם, וְלֹא גִּלְחוּ, אף על פי כן מוּתָּרִין לגלח במועד, והטעם לכך, כדי שֶׁלֹּא יַשְׁהוּ את קָרְבְּנוֹתֵיהֶם, אלא יביאו אותם מהר.

וְאָבֵל שֶׁחָל יום שְׁבִיעִי שֶׁלּוֹ לִהְיוֹת בְּשַׁבָּת שהיא עֶרֶב הָרֶגֶל, אף על פי שהסתיימו ימי אבילותו קודם הרגל, מוּתָּר לו לְגַלֵּחַ בָּרֶגֶל, דְּכֵיוָן דִּשְׁבִיעִי שֶׁלּוֹ בְּשַׁבָּת, אָנוּס הוּא, לְפִיכָךְ מוּתָּר לְגַלֵּחַ בָּרֶגֶל. ואף על פי שאסור לאבל לגלח שערו כל שלשים יום, כיון שנהג מקצת אבילות של שלשים יום, מבטל הרגל את האבילות של שלשים יום, והטעם לכך שאנו אומרים שנהג מקצת אבילות של שלשים קודם הרגל, אף שיום השביעי של האבילות היה בערב יום טוב, כיון דְּקַיְימָא לָן [-מקובל בידינו להלכה] כְּאַבָּא שָׁאוּל, דְּאָמַר, מִקְצָת הַיּוֹם השביעי נחשב כְּכוּלּוֹ, וְיוֹם שְׁבִיעִי של אבילות עוֹלֶה לְכָאן וּלְכָאן – נחשב גם במנין של שבעת ימי האבילות, וגם במנין 'שלשים', כִּדְבָעֵינָן לְמֵימַר קַמָּן – כפי שיבואר להלן, ונמצא שיום שביעי של אבילות שחל בשבת נחשב כיום ראשון של 'שלשים', וכיון שחל עליו מקצת אבילות של שלשים, בא הרגל ומבטל אבילות זו, ומותר לו לגלח שערו בחול המועד.

תָּנוּ רַבָּנָן – שנו חכמים בברייתא, כָּל אֵלּוּ שֶׁאָמְרוּ חכמים במשנתנו שהם מוּתָּרִין לְגַלֵּחַ בַּמּוֹעֵד, כגון היוצא מבית האסורים, מוּתָּרִין לְגַלֵּחַ גם בִּימֵי אֶבְלָן. וְהַנֵּי מִילֵּי – ודין זה הוא רק כְּשֶׁתְּכָפוּהוּ אֲבָלָיו – שבאה עליו אבילות שניה בתוך שלשים יום של אבילות ראשונה, וכיון שימים אלו מצטרפים לזמן שהיה בבית האסורים, נמצא שזמן רב לא היה יכול לגלח שערו, והתירו לו לגלח אף שהוא אָבֵל. אֲבָל לֹא תְּכָפוּהוּ אֲבָלָיו, אָסוּר. וּשְׁאָר כָּל אָדָם שֶׁתְּכָפוּהוּ אֲבָלָיו, אסור לו לגלח, אלא אם הִכְבִּיד שְׂעָרוֹ, מֵיקֵל בְּתַעַר – חותך מעט משערו בסכין, וְלֹא בְּמִסְפָּרַיִם. וּמְכַבֵּס כְּסוּתוֹ בְּמַיִם בלבד, וְלֹא בְּנֶתֶר וְלֹא בְּחוֹל. וְרוֹחֵץ כָּל גּוּפוֹ בְּצוֹנֵן, אֲבָל לֹא בְּחַמִּין. כִּדְגַרְסִינָן בְּמסכת תַעֲנִית (יג.), אָמַר רַבִּי אַבָּא הַכֹּהֵן, מִשּׁוּם רַבִּי יוֹסֵי הַכֹּהֵן, מַעֲשֶׂה וּמֵתוּ בָּנָיו שֶׁל רַבִּי יוֹסֵי בְּרַבִּי חֲנִינָא, וְרָחַץ בְּצוֹנֵן כָּל שִׁבְעָה, וְאוֹקִימְנָא – והעמידה הגמרא שהיה מעשה זה בזמן שֶׁתְּכָפוּהוּ אֲבָלָיו.

 תָּנוּ רַבָּנָן – שנו חכמים בברייתא, כְּשֵׁם שֶׁאָמְרוּ חכמים שאָסוּר לְגַלֵּחַ בַּמּוֹעֵד, כָּךְ אָמְרוּ שאָסוּר לִיטּוֹל צִפָּרְנָיו בַּמּוֹעֵד, דִּבְרֵי רַבִּי יְהוּדָה. וְרַבִּי יוֹסֵי מַתִּיר. וּכְשֵׁם שֶׁאָמְרוּ אָסוּר לְגַלֵּחַ בִּימֵי אֶבְלוֹ, כָּךְ אָמְרוּ אָסוּר לִיטּוֹל צִפָּרְנָיו בִּימֵי אֶבְלוֹ, דִּבְרֵי רַבִּי יְהוּדָה. וְרַבִּי יוֹסֵי מַתִּיר.

פוסקת הגמרא את ההלכה: אָמַר עוּלָא, הִלְכְתָא כְּרַבִּי יְהוּדָה בְּאֵבֶל, שאסור לאבל ליטול צפרניו. וְהִלְכְתָא כְּרַבִּי יוֹסֵי בַּמּוֹעֵד, שמותר ליטול צפרניים בחול המועד. וּשְׁמוּאֵל אָמַר, הִלְכְתָא כְּרַבִּי יוֹסֵי בְּזֶה וּבְזֶה – בין באבילות ובין בחול המועד, שמותר ליטול צפרניו. והטעם לכך, דְּאָמַר שְׁמוּאֵל, הִלְכְתָא כְּדִבְרֵי הַמֵּיקֵל בְּאֵבֶל. פוסק הרי"ף את ההלכה: וְקַיְימָא לָן כִּשְׁמוּאֵל. וְלֹא שְׁנָא צִפָּרְנָיו דְּיָד וְלֹא שְׁנָא צִפָּרְנָיו דְּרֶגֶל – ואין חילוק בין צפרני הידים לבין צפרני הרגלים, כּוּלְהוּ שָׁרוּ – את כולם מותר ליטול בזמן האבילות או בחול המועד. מִיהוּ – אמנם, הָנֵי מִילֵּי – היתר זה הוא רק כשנוטלם בְּשִׁינָּיו, אֲבָל בִּגְנוּסְתְרֵי, שהוא כלי המיוחד לכך, אָסוּר, דְּאָמַר רַבִּי חִיָּיא בַּר אַשִׁי, אָמַר רַב, וּבִגְנוּסְתְרֵי אָסוּר.

מברר הרי"ף הלכה זו: וְחָזֵינַן לְמִקְצָת רַבְּוָותָא דְּאָמְרֵי – וראיתי למקצת מרבותינו שאמרו, דַּוְקָא בְּתוֹךְ שְׁלֹשִׁים יום של אבילות מותר ליטול את הצפרניים, אֲבָל בְּתוֹךְ שִׁבְעָה ימי אבילות, אָסוּר. חולק על כך הרי"ף, וַאֲנָן לָא סְבִירָא לָן הָכִי – אין אנו סוברים כן, אֶלָּא אֲפִילּוּ בְּתוֹךְ שִׁבְעָה, שָׁרֵי – מותר ליטלם.

מוסיף הרי"ף ומחלק, וְהָנֵי מִילֵּי – ודין זה, שאסור ליטול צפרניים בכלי המיוחד לכך, היינו בִּימֵי אֶבְלוֹ, אֲבָל בַּמּוֹעֵד, אֲפִילּוּ בִּגְנוֹסְתְרֵי, מוּתָּר. וְאִיכָּא מַאן דְּאָמַר – ויש מי שאומר, דִּבְמוֹעֵד נַמִּי בִּגְנוּסְתְרֵי אָסוּר – שגם בחול המועד אסור ליטול את הצפרניים בכלי המיוחד לכך, וּמַיְיתֵי רְאָיָה מִיהָא – והביא לכך ראיה ממעשה זה דְּאָמַר רַב שִׁימִי בַּר אַבָּא, הֲוָה קָאֵימְנָא קַמֵּיהּ דְרַבִּי יוֹחָנָן בְּבֵי כְּנִישְׁתָּא בְּחוֹלָּא דְּמוֹעֲדָא – הייתי עומד לפני רבי יוחנן בבית הכנסת בחול המועד, וְשַׁקְלִינְהוּ לְטוּפְרֵיהּ בְּשִׁינֵיהּ – ונטל את צפרניו בשיניו. וְקָאָמְרֵי – והוכיחו מכאן, מִדְּשַׁקְלִינְהוּ בְּשִׁינֵיהּ – מכך שנטלם דוקא בשיניו, שְׁמַע מִינָהּ דִּבְגְנוּסְתְרֵי אָסוּר – יש ללמוד מכך שאסור ליטלם בכלי. דוחה הרי"ף, וַאֲנָן לֹא סְבִירָא לָן הָכִי – ואין אנו סוברים שזו ראיה לדבריהם, דְּאִי סַלְּקָא דַּעְתְּךָ דִּבְגְנוּסְתְרֵי אָסוּר – כיון שאם תעלה בדעתך שאכן יש ללמוד מכאן שאסור ליטלם בכלי, אם כן קשה, אַדְּאָמַר שְׁמַע מִינָהּ תְּלַת – מדוע אמרה הגמרא שיש ללמוד מכאן רק שלש הלכות [א. שמותר ליטול צפרניים בחול המועד. ב. שאין זה מאוס ליטלם בפיו. ג. שמותר לזורקם בבית הכנסת, שאין נשים מצויות שם], הֲוָה לֵיהּ לְמֵימַר שְׁמַע מִינָהּ אַרְבַּע – היה לגמרא לומר שיש ללמוד מכאן ארבע הלכות, וְנִמְנֵי לֵיהּ בַּהֲדַיְיהוּ – והיתה מונה הלכה זו גם כן, שאסור ליטול צפרניים בכלי בחול המועד. וּמִדְּלָא אָמַר הָכִי – ומכך שלא אמרה זאת הגמרא, שְׁמַע מִינָהּ דִּבְגְנוּסְתְרֵי מוּתָּר – מוכח שבאמת היה מותר לו ליטול צפרניו גם בכלי, וְהַאי דְּשַׁקְלִינְהוּ בְּשִׁינֵיהּ – והטעם שנטלם בשיניו, מִשּׁוּם דְּהֲוָה בְּבֵי כְּנִישְׁתָּא דְּלֵיכָּא גְּנוּסְתְרֵי – כיון שהיה באותה שעה בבית הכנסת, שאין שם כלי המיוחד לכך, וּלְהָכִי לָא חָשִׁיב לָהּ בַּהֲדַיְיהוּ – ולכן לא מנתה הגמרא הלכה זו יחד עם שאר ההלכות הנלמדות מהנהגתו של רבי יוחנן, וּלְהָכִי אִצְטְרִיךְ לְמֵימַר דְּהֲוָה קָאֵי בְּבֵי כְּנִישְׁתָּא – ולכן הוצרכה הגמרא לומר שבשעת מעשה זה היה רבי יוחנן בבית הכנסת, מִשּׁוּם דְּלָא תִּגְמַר מִינֵּיהּ דִּבְגְנוּסְתְרֵי אָסוּר – כדי שלא תוכל ללמוד מהנהגתו שהיה אסור לו ליטול את צפרניו בכלי, ולכן נטל בשיניו, אלא עשה כן מפני שבבית הכנסת לא היה הכלי מצוי לו, הִלְכַּךְ לֹא גַּמְרִינָן מִינֵּיהּ אֶלָּא הַנְהוּ תְּלַת בִּלְחוֹד דְּגַמְרֵי רַבָּנָן – ולכן אין ללמוד ממעשה זה אלא את אותם שלשה הלכות שלמדו מהם חכמים בגמרא, וְתוּ לֹא מִידִי – ואין ללמוד מכך הלכות נוספות.

וּמוּתָּר לְגַלֵּחַ שָׂפָה – שער השפם בְּחוּלּוֹ שֶׁל מוֹעֵד, [והיינו בשיער ארוך הנכנס לתוך פיו ומפריע לו, ואם הוא איסטניס ומפריע לו אפילו שיער מועט, רשאי לגלחו. והיתר זה הוא בין באבילות ובין בחול המועד (נמוקי יוסף)].

תָּנוּ רַבָּנָן – שנו חכמים בברייתא, שְׁלֹשָׁה דְּבָרִים נֶאֶמְרוּ בְּצִפָּרְנַיִם, הקוֹבְרָן באדמה, צַדִּיק. השׂוֹרְפָן, חָסִיד. זוֹרְקָן על הארץ, רָשָׁע. וְטַעֲמָא מַאי – מה הטעם לכך שהזורקם נקרא רשע, כיון שיש לחשוש שֶׁמָּא תַּעֲבוֹר עֲלֵיהֶם אִשָּׁה עוּבָּרָה, וְתַפִּיל. מוסיפה הגמרא, וְדַוְקָא הֵיכָא דְּנָפְלֵי – ונזק זה של הפלת עובר יכול לקרות רק אם תדרוך עליהם האשה באותו מקום שבו הם נפלו לארץ בתחילה, אֲבָל אִי כָּנִישׁ לְהוּ לְבָתַר דְּנָפוּל – אבל אם אסף אותם מהארץ לאחר שנפלו, וְשָׁדִי לְהוּ אַבָּרַאִי – ומשליך אותם בחוץ, לֵית לַן בָּהּ – אין בכך כל חשש, דְּכֵיוָן דְּאִישְׁתַּנוּ – מאחר והשתנו ממקום נפילתם, אִישְׁתַּנוּ, ואינן מזיקות עוד.