שיעור 240, ספר ירמיהו, פרק מד, כד-ל

כד וַיֹּ֤אמֶר יִרְמְיָ֨הוּ֙ אֶל־כָּל־הָעָ֔ם וְאֶ֖ל כָּל־הַנָּשִׁ֑ים שִׁמְעוּ֙ דְּבַר־יְהוָ֔ה כָּל־יְהוּדָ֕ה אֲשֶׁ֖ר בְּאֶ֥רֶץ מִצְרָֽיִם׃ כה כֹּֽה־אָמַ֣ר יְהוָֽה־צְבָאוֹת֩ אֱלֹהֵ֨י יִשְׂרָאֵ֜ל לֵאמֹ֗ר אַתֶּ֨ם וּנְשֵׁיכֶ֜ם וַתְּדַבֵּ֣רְנָה בְּפִיכֶם֮ וּבִֽידֵיכֶ֣ם מִלֵּאתֶ֣ם ׀ לֵאמֹר֒ עָשֹׂ֨ה נַֽעֲשֶׂ֜ה אֶת־נְדָרֵ֗ינוּ אֲשֶׁ֤ר נָדַ֨רְנוּ֙ לְקַטֵּר֙ לִמְלֶ֣כֶת הַשָּׁמַ֔יִם וּלְהַסֵּ֥ךְ לָ֖הּ נְסָכִ֑ים הָקֵ֤ים תָּקִ֨ימְנָה֙ אֶת־נִדְרֵיכֶ֔ם וְעָשֹׂ֥ה תַֽעֲשֶׂ֖ינָה אֶת־נִדְרֵיכֶֽם׃ כו לָכֵן֙ שִׁמְע֣וּ דְבַר־יְהוָ֔ה כָּל־יְהוּדָ֕ה הַיֹּֽשְׁבִ֖ים בְּאֶ֣רֶץ מִצְרָ֑יִם הִנְנִ֨י נִשְׁבַּ֜עְתִּי בִּשְׁמִ֤י הַגָּדוֹל֙ אָמַ֣ר יְהוָ֔ה אִם־יִֽהְיֶה֩ ע֨וֹד שְׁמִ֜י נִקְרָ֣א ׀ בְּפִ֣י ׀ כָּל־אִ֣ישׁ יְהוּדָ֗ה אֹמֵ֛ר חַי־אֲדֹנָ֥י יְהוִ֖ה בְּכָל־אֶ֥רֶץ מִצְרָֽיִם׃ כז הִנְנִ֨י שֹׁקֵ֧ד עֲלֵיהֶ֛ם לְרָעָ֖ה וְלֹ֣א לְטוֹבָ֑ה וְתַמּוּ֩ כָל־אִ֨ישׁ יְהוּדָ֜ה אֲשֶׁ֧ר בְּאֶֽרֶץ־מִצְרַ֛יִם בַּחֶ֥רֶב וּבָֽרָעָ֖ב עַד־כְּלוֹתָֽם׃ כח וּפְלִיטֵ֨י חֶ֜רֶב יְשֻׁב֨וּן מִן־אֶ֧רֶץ מִצְרַ֛יִם אֶ֥רֶץ יְהוּדָ֖ה מְתֵ֣י מִסְפָּ֑ר וְֽיָדְע֞וּ כָּל־שְׁאֵרִ֣ית יְהוּדָ֗ה הַבָּאִ֤ים לְאֶֽרֶץ־מִצְרַ֨יִם֙ לָג֣וּר שָׁ֔ם דְּבַר־מִ֥י יָק֖וּם מִמֶּ֥נִּי וּמֵהֶֽם׃ כט וְזֹאת־לָכֶ֤ם הָאוֹת֙ נְאֻם־יְהוָ֔ה כִּֽי־פֹקֵ֥ד אֲנִ֛י עֲלֵיכֶ֖ם בַּמָּק֣וֹם הַזֶּ֑ה לְמַ֨עַן֙ תֵּֽדְע֔וּ כִּי֩ ק֨וֹם יָק֧וּמוּ דְבָרַ֛י עֲלֵיכֶ֖ם לְרָעָֽה׃ ל כֹּ֣ה ׀ אָמַ֣ר יְהוָ֗ה הִנְנִ֣י נֹ֠תֵן אֶת־פַּרְעֹ֨ה חָפְרַ֤ע מֶֽלֶךְ־מִצְרַ֨יִם֙ בְּיַ֣ד אֹֽיְבָ֔יו וּבְיַ֖ד מְבַקְשֵׁ֣י נַפְשׁ֑וֹ כַּֽאֲשֶׁ֨ר נָתַ֜תִּי אֶת־צִדְקִיָּ֣הוּ מֶֽלֶךְ־יְהוּדָ֗ה בְּיַ֨ד נְבֽוּכַדְרֶאצַּ֧ר מֶֽלֶךְ־בָּבֶ֛ל אֹֽיְב֖וֹ וּמְבַקֵּ֥שׁ נַפְשֽׁוֹ׃

֍֍ ֍

(כד) עד עתה התווכח ירמיהו עם העם כפי דעתו, ועתה אמר להם נבואה מאת ה', וַיֹּאמֶר יִרְמְיָהוּ אֶל כָּל הָעָם, וְאֶל כָּל הַנָּשִׁים, שִׁמְעוּ דְּבַר ה' כָּל יְהוּדָה אֲשֶׁר בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם.

(כה) כֹּה אָמַר ה' צְבָאוֹת אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר, אַתֶּם וּנְשֵׁיכֶם, שהייתם עוסקים יחד בעבודה זרה, ולא תוכלו לומר שהיו אלו דיבוריםבלבד ללא מעשים, או מעשים ללא דיבורים, כי וַתְּדַבֵּרְנָה בְּפִיכֶם וּבִידֵיכֶם מִלֵּאתֶם – היו כאן דיבורים ומעשים יחד, ובנוסף לכך, תוכן דיבוריכם היה לֵאמֹר, עָשֹׂה נַעֲשֶׂה אֶת נְדָרֵינוּ אֲשֶׁר נָדַרְנוּ, כי ראיתם את נדריכם כנדרים לדבר מצוה, שאין לחללם, לְקַטֵּר לִמְלֶכֶת הַשָּׁמַיִם וּלְהַסֵּךְ לָהּ נְסָכִים, ולא היו אלו דיבורים בלבד, אלא הָקֵים תָּקִימְנָה אֶת נִדְרֵיכֶם, וְעָשֹׂה תַעֲשֶׂינָה אֶת נִדְרֵיכֶם.

(כו) לָכֵן שִׁמְעוּ דְבַר ה', כָּל יְהוּדָה הַיֹּשְׁבִים בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם, הִנְנִי נִשְׁבַּעְתִּי בִּשְׁמִי הַגָּדוֹל אָמַר ה', וזהו גזר דין שיש עמו שבועה שאינו מתבטל לעולם, אִם יִהְיֶה עוֹד שְׁמִי נִקְרָא בְּפִי כָּל אִישׁ יְהוּדָה, האֹמֵר חַי אֲדֹנָי אֱלֹהִים בְּכָל אֶרֶץ מִצְרָיִם, כי באמת תשכחו את ה' לגמרי, עד שתהיו כגויים גמורים לכל דבר.

(כז) ומלבד הרעה הכללית שתפקוד אתכם יחד עם כל מצרים, הִנְנִי שֹׁקֵד עֲלֵיהֶם לְרָעָה פרטית מיוחדת וְלֹא לְטוֹבָה, וְתַמּוּ כָל אִישׁ יְהוּדָה אֲשֶׁר בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם בַּחֶרֶב וּבָרָעָב, עַד כְּלוֹתָם.

(כח) וּפְלִיטֵי חֶרֶב אשר יְשֻׁבוּן מִן אֶרֶץ מִצְרַיִם אל אֶרֶץ יְהוּדָה, יהיו מְתֵי מִסְפָּר, וְיָדְעוּ כָּל שְׁאֵרִית יְהוּדָה הַבָּאִים לְאֶרֶץ מִצְרַיִם לָגוּר שָׁם, דְּבַר מִי יָקוּם, מִמֶּנִּי – האם יקום דברי לקיים את הגזירה שגזרתי, וּמֵהֶם – או שיקומו דבריהם, לקיים את נדריהם לעבודה זרה.

(כט) וְזֹאת לָכֶם הָאוֹת, נְאֻם ה', שאין מלחמת נבוכדנצר במצרים מלחמה רגילה, אלא כִּי פֹקֵד אֲנִי עֲלֵיכֶם בַּמָּקוֹם הַזֶּה בעונש מיוחד, לְמַעַן תֵּדְעוּ כִּי קוֹם יָקוּמוּ דְבָרַי עֲלֵיכֶם לְרָעָה.

(ל) והאות יהיה, כי כֹּה אָמַר ה', לא יכבוש נבוכדנצר את מצרים כדרך שכבש את שאר הארצות במלחמה, שאז לא היה מכלה את יושבי הארץ, אלא הִנְנִי נֹתֵן אֶת פַּרְעֹה חָפְרַע מֶלֶךְ מִצְרַיִם בְּיַד אֹיְבָיו וּבְיַד מְבַקְשֵׁי נַפְשׁוֹ, ותחילה נסגר פרעה במצור בתוך מצרים, ומחמת כן כשכבש נבוכדנצר את ארצו הרג את כל אנשי המקום, כַּאֲשֶׁר נָתַתִּי אֶת צִדְקִיָּהוּ מֶלֶךְ יְהוּדָה בְּיַד נְבוּכַדְרֶאצַּר מֶלֶךְ בָּבֶל, אֹיְבוֹ וּמְבַקֵּשׁ נַפְשׁוֹ.