כז רִאשׁ֥וֹן לְצִיּ֖וֹן הִנֵּ֣ה הִנָּ֑ם וְלִירֽוּשָׁלִַ֖ם מְבַשֵּׂ֥ר אֶתֵּֽן׃ כח וְאֵ֨רֶא֙ וְאֵ֣ין אִ֔ישׁ וּמֵאֵ֖לֶּה וְאֵ֣ין יוֹעֵ֑ץ וְאֶשְׁאָלֵ֖ם וְיָשִׁ֥יבוּ דָבָֽר׃ כט הֵ֣ן כֻּלָּ֔ם אָ֥וֶן אֶ֖פֶס מַֽעֲשֵׂיהֶ֑ם ר֥וּחַ וָתֹ֖הוּ נִסְכֵּיהֶֽם׃
֍֍ ֍
(כז) אחרי שהוכיח שאין לגויים כח אלהי מכך שאינם יודעים את העתידות, מוכיח עתה בראיה ברורה יותר שאין בהם ממשות, שהרי האות הרִאשׁוֹן המיועד לְצִיּוֹן, שהוא הסגנים אשר יבואו מצפון למלחמה, הִנֵּה הִנָּם – הרי הם האות והסימן לכך שהמלוכה תשוב לציון, וְלִירוּשָׁלִַם – וזהו המופת המוכיח כי לירושלים, מקום קיבוץ המון בית ישראל, מְבַשֵּׂר אֶתֵּן, כי יתבשרו על קיבוץ הגלויות מכל העולם.
(כח) אך אף על פי שיבואו סימנים אלו לשוב המלכות לציון וקיבוץ הגלויות לירושלים, וְאֵרֶא בין העמים עובדי האלילים, וְאֵין אִישׁ היודע דבר על העומד לקרות, שסימנים אלו מוכיחים על חזרת מלכות בית דוד, וּמֵאֵלֶּה וְאֵין יוֹעֵץ – ואין ביניהם מי שיש לו עצה כיצד להנצל מצרתם, וְאֶשְׁאָלֵם וְיָשִׁיבוּ דָבָר – ואפילו אם נשאל אותם על הדברים, אין מי שיודע להשיב דבר.
(כט) ומכל זה מוכח, כי הֵן כֻּלָּם אָוֶן, שאין בהם כל ממשות, אֶפֶס מַעֲשֵׂיהֶם, שאין בכוחם להרע או להיטיב, רוּחַ וָתֹהוּ נִסְכֵּיהֶם – ממשלתם היא רוח מצד מהותה, ותוהו מצד תכליתה, כי אין בה כל תועלת.
