שיעור 25. ספר יהושע, פרק ט, טז-כז

טז וַיְהִ֗י מִקְצֵה֙ שְׁלֹ֣שֶׁת יָמִ֔ים אַֽחֲרֵ֕י אֲשֶׁר־כָּֽרְת֥וּ לָהֶ֖ם בְּרִ֑ית וַֽיִּשְׁמְע֗וּ כִּֽי־קְרֹבִ֥ים הֵם֙ אֵלָ֔יו וּבְקִרְבּ֖וֹ הֵ֥ם יֹֽשְׁבִֽים׃ יז וַיִּסְע֣וּ בְנֵֽי־יִשְׂרָאֵ֗ל וַיָּבֹ֛אוּ אֶל־עָֽרֵיהֶ֖ם בַּיּ֣וֹם הַשְּׁלִישִׁ֑י וְעָֽרֵיהֶם֙ גִּבְע֣וֹן וְהַכְּפִירָ֔ה וּבְאֵר֖וֹת וְקִרְיַ֥ת יְעָרִֽים׃ יח וְלֹ֤א הִכּוּם֙ בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל כִּֽי־נִשְׁבְּע֤וּ לָהֶם֙ נְשִׂיאֵ֣י הָֽעֵדָ֔ה בַּֽה֖' אֱלֹהֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל וַיִּלֹּ֥נוּ כָל־הָֽעֵדָ֖ה עַל־הַנְּשִׂיאִֽים׃ יט וַיֹּֽאמְר֤וּ כָל־הַנְּשִׂיאִים֙ אֶל־כָּל־הָ֣עֵדָ֔ה אֲנַ֨חְנוּ֙ נִשְׁבַּ֣עְנוּ לָהֶ֔ם בַּֽה֖' אֱלֹהֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל וְעַתָּ֕ה לֹ֥א נוּכַ֖ל לִנְגֹּ֥עַ בָּהֶֽם׃ כ זֹ֛את נַֽעֲשֶׂ֥ה לָהֶ֖ם וְהַֽחֲיֵ֣ה אוֹתָ֑ם וְלֹֽא־יִֽהְיֶ֤ה עָלֵ֨ינוּ֙ קֶ֔צֶף עַל־הַשְּׁבוּעָ֖ה אֲשֶׁר־נִשְׁבַּ֥עְנוּ לָהֶֽם׃ כא וַיֹּֽאמְר֧וּ אֲלֵיהֶ֛ם הַנְּשִׂיאִ֖ים יִֽחְי֑וּ וַ֠יִּֽהְיוּ חֹֽטְבֵ֨י עֵצִ֤ים וְשֹֽׁאֲבֵי־מַ֨יִם֙ לְכָל־הָ֣עֵדָ֔ה כַּֽאֲשֶׁ֛ר דִּבְּר֥וּ לָהֶ֖ם הַנְּשִׂיאִֽים׃ כב וַיִּקְרָ֤א לָהֶם֙ יְהוֹשֻׁ֔עַ וַיְדַבֵּ֥ר אֲלֵיהֶ֖ם לֵאמֹ֑ר לָמָּה֩ רִמִּיתֶ֨ם אֹתָ֜נוּ לֵאמֹ֗ר רְחוֹקִ֨ים אֲנַ֤חְנוּ מִכֶּם֙ מְאֹ֔ד וְאַתֶּ֖ם בְּקִרְבֵּ֥נוּ יֹֽשְׁבִֽים׃ כג וְעַתָּ֖ה אֲרוּרִ֣ים אַתֶּ֑ם וְלֹֽא־יִכָּרֵ֨ת מִכֶּ֜ם עֶ֗בֶד וְחֹֽטְבֵ֥י עֵצִ֛ים וְשֹֽׁאֲבֵי־מַ֖יִם לְבֵ֥ית אֱלֹהָֽי׃ כד וַיַּֽעֲנ֨וּ אֶת־יְהוֹשֻׁ֜עַ וַיֹּֽאמְר֗וּ כִּי֩ הֻגֵּ֨ד הֻגַּ֤ד לַֽעֲבָדֶ֨יךָ֙ אֵת֩ אֲשֶׁ֨ר צִוָּ֜ה ה֤' אֱלֹהֶ֨יךָ֙ אֶת־מֹשֶׁ֣ה עַבְדּ֔וֹ לָתֵ֤ת לָכֶם֙ אֶת־כָּל־הָאָ֔רֶץ וּלְהַשְׁמִ֛יד אֶת־כָּל־יֹֽשְׁבֵ֥י הָאָ֖רֶץ מִפְּנֵיכֶ֑ם וַנִּירָ֨א מְאֹ֤ד לְנַפְשֹׁתֵ֨ינוּ֙ מִפְּנֵיכֶ֔ם וַֽנַּעֲשֵׂ֖ה אֶת־הַדָּבָ֥ר הַזֶּֽה׃ כה וְעַתָּ֖ה הִנְנ֣וּ בְיָדֶ֑ךָ כַּטּ֨וֹב וְכַיָּשָׁ֧ר בְּעֵינֶ֛יךָ לַֽעֲשׂ֥וֹת לָ֖נוּ עֲשֵֽׂה׃ כו וַיַּ֥עַשׂ לָהֶ֖ם כֵּ֑ן וַיַּצֵּ֥ל אוֹתָ֛ם מִיַּ֥ד בְּנֵֽי־יִשְׂרָאֵ֖ל וְלֹ֥א הֲרָגֽוּם׃ כז וַיִּתְּנֵ֨ם יְהוֹשֻׁ֜עַ בַּיּ֣וֹם הַה֗וּא חֹֽטְבֵ֥י עֵצִ֛ים וְשֹׁ֥אֲבֵי מַ֖יִם לָֽעֵדָ֑ה וּלְמִזְבַּ֤ח ה֙' עַד־הַיּ֣וֹם הַזֶּ֔ה אֶל־הַמָּק֖וֹם אֲשֶׁ֥ר יִבְחָֽר׃

– – – – –

(טז) וַיְהִי מִקְצֵה שְׁלֹשֶׁת יָמִים, אַחֲרֵי אֲשֶׁר כָּרְתוּ לָהֶם בְּרִית, וכבר לא יכלו לחזור בהם, וַיִּשְׁמְעוּ ישראל כִּי בני אומה זו קְרֹבִים הֵם אֵלָיו, ואסור לכרות להם ברית, וּבְקִרְבּוֹ הֵם יֹשְׁבִים, ועליהם להעלות מס ולהיות לעבדים.

(יז) וַיִּסְעוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל, וַיָּבֹאוּ אֶל עָרֵיהֶם של הגבעונים בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי, וְעָרֵיהֶם היו גִּבְעוֹן, וְהַכְּפִירָה, וּבְאֵרוֹת וְקִרְיַת יְעָרִים.

(יח) וְלֹא הִכּוּם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, אף על פי שהיה ראוי להורגם מצד הציווי של 'לא תחיה כל נשמה', ובאמת שבועת הנשיאים לגבעונים לא חייבה את כל ישראל, כיון שהיתה בטעות, והיתה כנגד מצוות התורה, אך מכל מקום נמנעו מלהורגם, כִּי נִשְׁבְּעוּ לָהֶם נְשִׂיאֵי הָעֵדָה בַּה' אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל, ואם היו עוברים על השבועה היה בכך משום חילול ה', וַיִּלֹּנוּ כָל הָעֵדָה עַל הַנְּשִׂיאִים, שהם גרמו להם בשבועתם שלא יוכלו להורגם.

(יט) וַיֹּאמְרוּ כָל הַנְּשִׂיאִים אֶל כָּל הָעֵדָה, אמנם אי אפשר להורגם, כי אֲנַחְנוּ נִשְׁבַּעְנוּ לָהֶם בַּה' אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל, וְעַתָּה לֹא נוּכַל לִנְגֹּעַ בָּהֶם.

(כ) אמנם, כיון שהשבועה היתה רק על כך שלא יהרגום, נוכל לקיים את השבועה בלא סתירה לציווי התורה, כי זֹאת נַעֲשֶׂה לָהֶם, וְהַחֲיֵה אוֹתָם, כי רק על כך נשבענו, וְלֹא יִהְיֶה עָלֵינוּ קֶצֶף מעם ה' עַל הַשְּׁבוּעָה הזו אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְנוּ לָהֶם, כי נוכל על אף השבועה לקיים את ציווי התורה, וכמו שיבארו עתה.

(כא) וַיֹּאמְרוּ אֲלֵיהֶם הַנְּשִׂיאִים, כיצד נקיים את מצוות התורה עם קיום השבועה, יִחְיוּ, ובזה תתקיים השבועה, וַיִּהְיוּ חֹטְבֵי עֵצִים וְשֹׁאֲבֵי מַיִם לְכָל הָעֵדָה, ובזה יתקיים ציווי התורה, ואין בכך משום עורמה כנגד הגבעונים, שהרי לא נשבעו להם הנשיאים אלא על כך שלא יהרגום, ומתחילה חשדו בהם הנשיאים שהם מיושבי הארץ, כַּאֲשֶׁר דִּבְּרוּ לָהֶם הַנְּשִׂיאִים בתחילה, ששאלו אותם אם הם יושבים בקרבם, והם שיקרו לומר שבאו מארץ רחוקה.

(כב) וַיִּקְרָא לָהֶם יְהוֹשֻׁעַ, כדי להודיעם שהם אלו שנהגו שלא כהוגן בכך ששיקרו מתחילה, וַיְדַבֵּר אֲלֵיהֶם לֵאמֹר, לָמָּה רִמִּיתֶם אֹתָנוּ לֵאמֹר רְחוֹקִים אֲנַחְנוּ מִכֶּם מְאֹד, וְאַתֶּם בְּקִרְבֵּנוּ יֹשְׁבִים.

(כג) וְעַתָּה אֲרוּרִים אַתֶּם, ואין ברוך כורת ברית עם ארור, והשבועה שנשבענו לכם היתה רק להחיות אתכם, ולא לענין העבדות, ולכן, וְלֹא יִכָּרֵת מִכֶּם עֶבֶד לישראל, ומלבד זאת הטיל עליהם מס שיהיו חייבים בו, וְחֹטְבֵי עֵצִים וְשֹׁאֲבֵי מַיִם לְבֵית אֱלֹהָי.

(כד) וַיַּעֲנוּ אֶת יְהוֹשֻׁעַ וַיֹּאמְרוּ, שאכן לא עשו את ההערמה הזו כדי להשתמט מלהיות עבדים ומלהעלות מס לישראל, אלא כדי להציל עצמם ממיתה, כִּי הֻגֵּד הֻגַּד לַעֲבָדֶיךָ אֵת אֲשֶׁר צִוָּה ה' אֱלֹהֶיךָ אֶת מֹשֶׁה עַבְדּוֹ, לָתֵת לָכֶם אֶת כָּל הָאָרֶץ, וּלְהַשְׁמִיד אֶת כָּל יֹשְׁבֵי הָאָרֶץ מִפְּנֵיכֶם, וחשבו שהיה הציווי להרוג את כולם ללא יוצא מן הכלל, וגם את מי שירצה להשלים ולהיות לעבד, וַנִּירָא מְאֹד לְנַפְשֹׁתֵינוּ מִפְּנֵיכֶם, וַנַּעֲשֵׂה אֶת הַדָּבָר הַזֶּה.

(כה) וְעַתָּה הִנְנוּ בְיָדֶךָ, כַּטּוֹב וְכַיָּשָׁר בְּעֵינֶיךָ לַעֲשׂוֹת לָנוּ, עֲשֵׂה.

(כו) וַיַּעַשׂ לָהֶם יהושע כֵּן, וַיַּצֵּל אוֹתָם מִיַּד בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וְלֹא הֲרָגוּם, כי אם לא היו מקבלים עליהם את המס והעבדות היו הורגים אותם.

(כז) וַיִּתְּנֵם יְהוֹשֻׁעַ בַּיּוֹם הַהוּא חֹטְבֵי עֵצִים וְשֹׁאֲבֵי מַיִם לָעֵדָה, בעת שעסקו במלחמה, וּלְמִזְבַּח ה' עַד הַיּוֹם הַזֶּה, אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחָר בו ה' להקים את בית המקדש.