טז כֹּ֚ה אָמַ֣ר ה֔' הַנּוֹתֵ֥ן בַּיָּ֖ם דָּ֑רֶךְ וּבְמַ֥יִם עַזִּ֖ים נְתִיבָֽה׃ יז הַמּוֹצִ֥יא רֶֽכֶב־וָס֖וּס חַ֣יִל וְעִזּ֑וּז יַחְדָּ֤ו יִשְׁכְּבוּ֙ בַּל־יָק֔וּמוּ דָּֽעֲכ֖וּ כַּפִּשְׁתָּ֥ה כָבֽוּ׃
֍֍֍
(טז) ממשיך הנביא ומתאר את יציאת מצרים, כֹּה אָמַר ה', הרי גם גאלתי אתכם ממצרים בגאולה שהיא למעלה מן הטבע, הַנּוֹתֵן בַּיָּם דָּרֶךְ – שהרי בקע ה' את מי ים סוף ועשה שם 'דרך' לעם ישראל, ולא רק דרך אחת גדולה נעשתה שם, אלא וּבְמַיִם עַזִּים נְתִיבָה – היו שם 'נתיבות', שהם דרכים קטנות, כי נעשו שם שנים עשר שבילים, לכל שבט בפני עצמו.
(יז) ובאותו זמן הטביע ה' את המצריים הרודפים אחריהם, הַמּוֹצִיא רֶכֶב וָסוּס, חַיִל וְעִזּוּז יַחְדָּו יִשְׁכְּבוּ בַּל יָקוּמוּ – כל גיבוריהם יחד שכבו ומתו, דָּעֲכוּ כַּפִּשְׁתָּה כָבוּ – נפשם קפצה מהם וכבתה מהר, כפשתן הדולק, שהאש קופצת ממנו במהירות, וכבה.
