שיעור 26, מסכת מועד קטן, פרק שלישי

גמרא

שנינו במשנה, 'ואלו כותבין במועד, קדושי נשים'. מביאה הגמרא מימרא בענין זה: אָמַר שְׁמוּאֵל, מוּתָּר לְאָרֵס [-לקדש] אִשָּׁה בַּמּוֹעֵד, ללא עשיית סעודה, ואין בכך משום האיסור של 'אין מערבים שמחה בשמחה', והטעם שלא אסרו זאת, כיון שיש לו לחשוש שֶׁמָּא יְקַדְּמֶנּוּ אַחֵר בְּרַחֲמִים, כלומר, אף על פי שמכריזים בשמים קודם יצירת הולד 'בת פלוני לפלוני', ואם כן היה ראוי לומר שיוכל האדם לדחות את האירוסין עד לאחר המועד, אין הדבר כן, אלא יש לחשוש שאדם אחר יתפלל ויבקש רחמים שתתרצה לו אותה אשה, ויתכן שתתקבל תפילתו, ולכן מותר לאדם למהר ולארס אשה בחול המועד. [ואמנם גם אם יתפלל אדם אחר ותתקבל תפילתו, לא תשתנה הגזירה, אלא לאחר זמן יגרשנה או ימות, וישאנה בן זוגה האמיתי (נמוקי יוסף)].

מביאה הגמרא ברייתא בענין זה: תַּנָּא דְּבֵי שְׁמוּאֵל – כך שנו בבית מדרשו של שמואל, מְאָרְסִין – מקדשים נשים בחול המועד, ומהטעם שהתבאר, וְאֵין כּוֹנְסִין – אין נושאים נשים, כיון שלאחר שהתקדשה לו הרי היא אשת איש ואין חשש שיקדמו אחר, ואין מערבים את שמחת הנישואין בשמחת המועד, וְאף שהתירו לארס אשה, אֵין עוֹשִׂין סְעוּדוֹת אֵרוּסִין אלא מקדשה ללא סעודה, וְכן אין עושים סעודות נִישּׂוּאִין, ואפילו באופן שמותר לישא אשה, כגון כשמחזיר את גרושתו, שכיון שאין בכך שמחה יתירה לא אסרו להחזירה במועד, אך לא יעשה סעודת נישואין, כדי שלא לערב בשמחת החג שום שמחה אחרת, ואפילו מועטת (רמב"ם הלכות יום טוב פ"ז הט"ז, ולחם משנה שם), וְלֹא מְיַבְּמִין – אסור לאדם לייבם בחול המועד את אשת אחיו שמת ללא ילדים, מִפְּנֵי שֶׁשִּׂמְחָה הִיא לוֹ, שהרי עבורו היא כאשה חדשה.

משנה

משנתנו ממשיכה בדיני כתיבה בחול המועד: אֵין כּוֹתְבִין שִׁטְרֵי חוֹב בַּמּוֹעֵד, כיון שאפשר לכותבם לאחר המועד, וְאִם אֵינוֹ מַאֲמִין – אם המלוה אינו מאמין ללוה ואינו רוצה להלוות לו ללא שטר, והלוה צריך את המעות לחול המועד, אוֹ שֶׁאֵין לוֹ מַּה יֹאכַל – או שלסופר הכותב את השטר אין מה לאכול בחול המועד, ועל ידי שיקבל שכר על כתיבת השטר יהיה לו מה לאכול, הֲרֵי זֶה יִכְתּוֹב.

אֵין כּוֹתְבִין סְפָרִים – ספרי תורה, תְּפִילִּין וּמְזוּזוֹת, בַּמּוֹעֵד, כיון שאין בזה צורך למועד, ואף על פי שזו מלאכת שמים, ואף שכותבם לצורך עצמו, ולא לסחורה. וְאֵין מַגִּיהִין בספרים אפילו אוֹת אַחַת, ואֲפִילּוּ בְּסֵפֶר הָעֲזָרָה – בספר תורה הנמצא בבית המקדש, שהכהן הגדול קורא בו ביום הכפורים, ורבים צריכים לו, מכל מקום כיון שאין בו צורך לחול המועד עצמו, ניתן לדחות את תיקונו לאחר המועד. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, כּוֹתֵב אָדָם תְּפִילִּין וּמְזוּזוֹת לְעַצְמוֹ, וְטוֹוֶה עַל יְרֵכוֹ תְּכֵלֶת לְצִיצִּיתוֹ – רשאי לטוות צמר לצורך עשיית ציצית, אך יעשה זאת בשינוי, שלא ישזור את החוט בין אצבעותיו, אלא יניח את החוט על יריכו ושוזרו בין ידו הימנית ליריכו, ובידו השמאלית מחזיק את המוך של הצמר, שממנו שוזרים את החוט.

גמרא

הגמרא מביאה ברייתא בענין כתיבת תפילין ומזוזות בחול המועד: תָּנוּ רַבָּנָן – שנו חכמים בברייתא, כּוֹתֵב אָדָם תְּפִילִּין וּמְזוּזוֹת לְעַצְמוֹ, וְכן כותב הוא לַאֲחֵרִים, בְּטוֹבָה – אם עושה זאת בחינם עבורם, ללא קבלת שכר, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר, והיינו כיון שלדעתו מניחים תפילין בחול המועד, וניכר שעשייה זו היא לצורך המצווה. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, מַעֲרִים – רשאי האדם להערים וּמוֹכֵר אֶת המזוזות והתפילין שֶׁלוֹ לאחרים, שהרי לא אסרו חכמים למכור ולקנות בחול המועד, וְכיון שאין לו עתה תפילין ומזוזות, וסובר רבי יהודה שיש להניח תפילין בחול המועד, כּוֹתֵב הוא לְעַצְמוֹ בחול המועד. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר, אין מניחים תפילין בחול המועד, ונמצא שאין בכתיבה זו צורך המועד, ומכל מקום כּוֹתֵב האדם תפילין ומזוזות וּמוֹכֵר כְּדֵי פַּרְנָסָתוֹ, ואף שיש לו מה לאכול בצמצום בחול המועד, רשאי לעשות כן כדי שיוכל להוציא הוצאות בהרווחה לצורך המועד, ולקנות בשר ויין וכיוצא בזה.

מביאה הגמרא את דברי האמוראים בענין זה: אוֹרֵי לֵיהּ רַב לְרַב חֲנַנְאֵל – הורה רב לרב חננאל, וְכֵן אוֹרֵי לֵיהּ רַבָּה בַּר בַּר חַנָּה לְרַב חֲנַנְאֵל – וכן הורה רבה בר בר חנה לרב חננאל, כּוֹתֵב האדם תפילין וּמוֹכֵר, כְּדֵי פַּרְנָסָתוֹ, וכדברי רבי יוסי. אָמַר רַב יְהוּדָה, אָמַר שְׁמוּאֵל, וְכֵן תָּנֵי [-וכך שנה] רַבִּי חִיָּיא בַּר אַבָּא, אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן, הִלְכְתָא – כך היא ההלכה, טוֹוֶה האדם חוטי צמר לצורך ציצית, בֵּין בָּאֶבֶן בֵּין בַּפֶּלֶךְ, כלומר, ללא שינוי כלל, כיון שמצוות ציצית נוהגת גם בחול המועד, ורשאי לטוות ציציות לצורך קיום המצוה. וְהִלְכְתָא – וכך היא ההלכה לענין תפילין, כּוֹתֵב וּמוֹכֵר כְּדֵי פַּרְנָסָתוֹ, אך אינו רשאי לכתוב לעצמו, כיון שאין מניחים תפילין בחול המועד.

מביא הרי"ף ברייתא בענין זה: תַּנְיָא בְּתוֹסֶפְתָּא דְּמַשְׁקִים – שנינו בתוספתא לעיל פרק משקים (פ"ב ה"ג), כּוֹתֵב אָדָם חֶשְׁבּוֹנוֹתָיו הממוניים בַּמּוֹעֵד, וּמְחַשֵּׁב אָדָם יְצִיאוֹתָיו – הוצאותיו בַּמּוֹעֵד, וּמְקַבְּלִים קִיבּוֹלֶת בַּמּוֹעֵד לְמוֹצָאֵי הַמּוֹעֵד – מותר לאדם לתת לגוי מלאכה בחול המועד, שיעשנה לאחר המועד, אֲבָל כשנותן את המלאכה לגוי לֹא יָמוֹד [-לא ימדוד], וְלֹא יִמְנֶה, וְלֹא יִשְׁקוֹל, כְּדֶרֶךְ שֶׁהוּא עוֹשֶׂה בְּחוֹל.