שיעור 26, ספר נחמיה, פרק ז, סג-סז
סג וּמִן־הַכֹּ֣הֲנִ֔ים בְּנֵ֥י חֳבַיָּ֖ה בְּנֵ֣י הַקּ֑וֹץ בְּנֵ֣י בַרְזִלַּ֗י אֲשֶׁ֣ר לָ֠קַח מִבְּנ֞וֹת בַּרְזִלַּ֤י הַגִּלְעָדִי֙ אִשָּׁ֔ה וַיִּקָּרֵ֖א עַל־שְׁמָֽם׃ סד אֵ֗לֶּה בִּקְשׁ֧וּ כְתָבָ֛ם הַמִּתְיַחְשִׂ֖ים וְלֹ֣א נִמְצָ֑א וַיְגֹֽאֲל֖וּ מִן־הַכְּהֻנָּֽה׃ סה וַיֹּ֤אמֶר הַתִּרְשָׁ֨תָא֙ לָהֶ֔ם אֲשֶׁ֥ר לֹֽא־יֹאכְל֖וּ מִקֹּ֣דֶשׁ הַקֳּדָשִׁ֑ים עַ֛ד עֲמֹ֥ד הַכֹּהֵ֖ן לְאוּרִ֥ים וְתֻמִּֽים׃ סו כָּל־הַקָּהָ֖ל כְּאֶחָ֑ד אַרְבַּ֣ע רִבּ֔וֹא אַלְפַּ֖יִם שְׁלֹשׁ־מֵא֥וֹת וְשִׁשִּֽׁים׃ סז מִ֠לְּבַד עַבְדֵיהֶ֤ם וְאַמְהֹֽתֵיהֶם֙ אֵ֔לֶּה שִׁבְעַ֣ת אֲלָפִ֔ים שְׁלֹ֥שׁ מֵא֖וֹת שְׁלֹשִׁ֣ים וְשִׁבְעָ֑ה וְלָהֶ֗ם מְשֹֽׁרְרִים֙ וּמְשֹׁ֣רְר֔וֹת מָאתַ֖יִם וְאַרְבָּעִ֥ים וַֽחֲמִשָּֽׁה׃
֍ ֍ ֍
(סג) וּמִן הַכֹּהֲנִים, היו בְּנֵי חֳבַיָּה, שהם היו מבְּנֵי הַקּוֹץ בְּנֵי בַרְזִלַּי, אֲשֶׁר לָקַח קוץ, שהיה כהן, מִבְּנוֹת בַּרְזִלַּי הַגִּלְעָדִי אִשָּׁה, וַיִּקָּרֵא הבן שנולד מהם, שהוא חביה המוזכר בתחילת הפסוק, עַל שְׁמָם של קוץ ושל ברזילי, ובניו אחריו היו מכונים 'בני הקוץ, בני ברזילי', כיון שבנות ברזילי היו מיוחסות וחשובות בימי דוד ושלמה, ולכן ייחסו אותם גם כ'בני הקוץ' וגם כ'בני ברזילי'. ואמנם כל זמן שהיה בידם ספר יוחסיהם לא היה אצלם חשש, ועבדו ככהנים בבית המקדש.
(סד) אך אֵלֶּה בִּקְשׁוּ עתה, בזמן העלייה לבניית בית המקדש השני את כְתָבָם הַמִּתְיַחְשִׂים – כתב היוחסין הכללי, שנכתבים בו כל בני המשפחה, וגם את כתבי היוחסין הפרטיים, שהיו כותבים האנשים לעצמם, וְלֹא נִמְצָא כתב זה כלל, לא הכללי ולא הפרטי, ועל ידי כך נוצר חשש שמא אינם כהנים אלא ישראלים מבני ברזילי, כי היתה גם משפחה של ישראלים שכינויים היה 'בני ברזילי', וַיְגֹאֲלוּ – נמאסו מִן הַכְּהֻנָּה.
(סה) וַיֹּאמֶר הַתִּרְשָׁתָא [-נחמיה] לָהֶם, אֲשֶׁר לֹא יֹאכְלוּ מִקֹּדֶשׁ הַקֳּדָשִׁים מספק, שמא הם ישראלים ולא כהנים, עַד עֲמֹד הַכֹּהֵן לְאוּרִים וְתֻמִּים ועל ידי האורים ותומים יבררו את יחוסם [ובאותו זמן, שהתחילה העלייה לארץ ישראל, היתה תקוה שתהיה השראת השכינה בבית המקדש כשם שהיתה בבית המקדש הראשון, ויהיה להם אורים ותומים, אמנם כיון שלא זכו לכך, לא היו אורים ותומים בבית המקדש השני].
(סו) כָּל הַקָּהָל כְּאֶחָד, העולים לארץ ישראל, היו אַרְבַּע רִבּוֹא [ארבעים אלף] אַלְפַּיִם שְׁלֹשׁ מֵאוֹת וְשִׁשִּׁים.
(סז) מִלְּבַד עַבְדֵיהֶם וְאַמְהֹתֵיהֶם אֵלֶּה, שִׁבְעַת אֲלָפִים שְׁלֹשׁ מֵאוֹת שְׁלֹשִׁים וְשִׁבְעָה, וְלָהֶם מְשֹׁרְרִים וּמְשֹׁרְרוֹת מָאתַיִם וְאַרְבָּעִים וַחֲמִשָּׁה, כי עלו בדרך שמחה ושירה [בספר עזרא נאמר שהיו מאתים, כיון שאותם ארבעים וחמשה היו עדיין קטנים באותו זמן, ואילו עתה בזמן נחמיה כבר גדלו, והחשיבו אותם במנין זה (מצודת דוד)].
