יב חָרַ֤שׁ בַּרְזֶל֙ מַֽעֲצָ֔ד וּפָעַל֙ בַּפֶּחָ֔ם וּבַמַּקָּב֖וֹת יִצְּרֵ֑הוּ וַיִּפְעָלֵ֨הוּ֙ בִּזְר֣וֹעַ כֹּח֔וֹ גַּם־רָעֵב֙ וְאֵ֣ין כֹּ֔חַ לֹא־שָׁ֥תָה מַ֖יִם וַיִּיעָֽף׃ יג חָרַ֣שׁ עֵצִים֮ נָ֣טָה קָו֒ יְתָֽאֲרֵ֣הוּ בַשֶּׂ֔רֶד יַֽעֲשֵׂ֨הוּ֙ בַּמַּקְצֻע֔וֹת וּבַמְּחוּגָ֖ה יְתָֽאֳרֵ֑הוּ וַֽיַּעֲשֵׂ֨הוּ֙ כְּתַבְנִ֣ית אִ֔ישׁ כְּתִפְאֶ֥רֶת אָדָ֖ם לָשֶׁ֥בֶת בָּֽיִת׃
֍֍֍
(יב) לאחר שתיאר הנביא את פחיתות הפסל מצד שאין בו כח כח רוחני, ומצד שאינו מועיל כלום, ומצד יוצריו שהם אנשים פשוטים, לועג עתה על החומר שממנו עשוי הפסל, ודרך עשייתו, הלא מתנאי האלוהות שהוא ייצור את האחרים, ולא שבני אדם ייצרו אותו, ופסל זה, חָרַשׁ בַּרְזֶל מַעֲצָד – תחילת הוויתו כאשר נחצב הוא במעצד מהאדמה, וּפָעַל בַּפֶּחָם – ואחר כך מתיכים אותו באש, וּבַמַּקָּבוֹת יִצְּרֵהוּ – יכו בו בפטיש כדי ליצור את צורתו, ואל תאמר כי הפסל הוא הפועל את פעולתו בעצמו, ונותן כח לאדם לייצר אותו, כי הלא וַיִּפְעָלֵהוּ בִּזְרוֹעַ כֹּחוֹ – מרגיש האומן כי בכוחו הוא עושה את הפסל, ולא יתכן כי גם ההרגשה הזו היא מוטעית ובאמת הפסל הוא המפעיל אותו, כי אם כן לא היה כוחו טבעי, ואילו במציאות גַּם רָעֵב האומן וְאֵין כֹּחַ, לֹא שָׁתָה מַיִם וַיִּיעָף, ובכוחו הטבעי הוא מייצר את הפסל.
(יג) וגם העושה את הפסל מעץ, כי חושב הוא שיש מעלה לעץ על פני הברזל בכך שהוא צומח וגדל מטבעו, הרי חָרַשׁ עֵצִים נָטָה קָו לסמן היכן יחתוך את העץ לצורך הפסל, יְתָאֲרֵהוּ בַשֶּׂרֶד – יצייר צורתו בצבע כדי לחותכו בשיעור הראוי, יַעֲשֵׂהוּ בַּמַּקְצֻעוֹת – בכלי החותך את זויות העץ כראוי, וגם אחרי שנעשתה כבר צורת הפסל, וּבַמְּחוּגָה יְתָאֳרֵהוּ – ישווה וייפה את הפסל בכלי המיוחד לכך. ועוד, שאם אכן היה לפסל כח ואלוהות, לא היתה לו תבנית גוף, ואילו פסל זה, וַיַּעֲשֵׂהוּ כְּתַבְנִית אִישׁ – כתבנית של דבר הקיים בעולם ונמצא בו (ו'איש' הוא מלשון 'יש', כדבר שכבר ישנו בין הברואים), ואם יחשוב שהפסל מעולה וגבוה בדרגתו מהאדם, איך יעשהו כְּתִפְאֶרֶת אָדָם – כאילו כל תפארתו שהוא דומה בצורתו לאדם, וההבדל היחיד הוא בכך שנועד לָשֶׁבֶת בָּיִת – שיושב בבית תמיד ואינו יכול ללכת, כי 'רגליהם ולא יהלכון', ואיך יתכן שיהיה הפסל מעולה מן האדם.
