יום חמישי
י"ח אדר ב' התשפ"ד
יום חמישי
י"ח אדר ב' התשפ"ד

חיפוש בארכיון

שיעור 282, ספר משלי, פרק כג, כז-כח

כז כִּֽי־שׁוּחָ֣ה עֲמֻקָּ֣ה זוֹנָ֑ה וּבְאֵ֥ר צָ֝רָ֗ה נָכְרִיָּֽה׃ כח אַף־הִ֭יא כְּחֶ֣תֶף תֶּֽאֱרֹ֑ב וּ֝בֽוֹגְדִ֗ים בְּאָדָ֥ם תּוֹסִֽף׃

 

֍             ֍              ֍

 

(כז) וממשיך לבאר את הצורך לשמור את הָעֵינַיִם, כִּי שׁוּחָה עֲמֻקָּה זוֹנָה – ה'זנות', שזהו יצר התאווה, דומה לחפירה עמוקה הנעשית ללכוד בני אדם, ומחמת עמקותה אין הנלכד בה יכול לצאת ממנה. וממשיך לבאר את הצורך בשמירת הלב, וּבְאֵר צָרָה נָכְרִיָּה – כי ה'נכריה', שזו המינות והכפירה, דומה לבאר צרה, שהנופל שם טובע מיד במים, כך ההולך אחר ליבו למינות ימות מיתת הנפש, ולא ישוב לראות באור החיים.

(כח) אַף הִיא, הזנות התלויה בעיניים, כְּחֶתֶף תֶּאֱרֹב – תארוב לו לחוטפו פתאום על ידי רוח תאווה שתעלה על ליבו, וילכד ברשתה [ואמנם אם היה מתבונן בדבר ושם לב היה יכול להזהר, אך כיון שלא התבונן נחטף פתאום לידי עבירה], וּבוֹגְדִים בְּאָדָם תּוֹסִף – וה'נכריה', שהיא המינות, תוסיף באדם מחשבות של בגידה בה', על ידי הצעת טענות כפירה ומינות.

 

"וְדִבַּרְתִּי עַל הַנְּבִיאִים, וְאָנֹכִי חָזוֹן הִרְבֵּיתִי, וּבְיַד הַנְּבִיאִים אֲדַמֶּה" (הושע יב יא)